פעמים רבות אנחנו מוצאים את עצמנו חיים את ה״בקרוב״ של סרט חיינו, בציפייה ל״דבר האמיתי״ שבוודאי עומד להגיע.
יש משהו טראגי בחוסר המוכנות שלנו לקבל את העובדה שהדבר האמיתי היחיד שאי פעם נחווה יהיה הרגע הזה ממש.
האמת היא שמטרת ה״תקווה״ שלנו לרגע הבא היא הדרך שלנו להמנע מלחוות את הרגע הבוער הנוכחי על הרגשות הלא נעימים שבו – פחד, כאב, כעס, אשמה, אכזבה וכדומה.
פעמים רבות הרגשות הלא נעימים האלו מודחקים כך שאנחנו אפילו לא מודעים לנסיון הבריחה המתמיד שלנו מהם.
נוכחות הרגע הנוכחי גם פעמים רבות מאלצת אותנו לראות את מה שאנחנו לא רוצים לראות – היותנו יצורים פגיעים, חד פעמיים וסופיים, יצורים הממציאים מיום ליום את משמעות ותכלית חיינו דרך סיפורים אגדות ומיתוסים, עומדים על קצה תהום החיים, חסרי אונים מול כוחות גורל חזקים מאיתנו בהרבה.
יחד עם הפחד והכאב הכרוך בקבלת האמת הקיומית הזו שברגע הנוכחי הרי שטמון בו גם הערך העצום של אותו קיום חד פעמי.
ההסכמה שלנו לקבל את עוצמת הרגשות הטמונים בכאן והעכשיו יאפשרו לנו לחוות את הממשות של הקיום שלנו כפי שהוא.
מתוך עמדה כזו, מאתגרת ככל שתהיה, לא נחפש עוד להאחז בתקווה כוזבת על מה שעתיד לקרות -תקוות שווא שמוכרים לנו ללא הרף פוליטיקאים, אנשי דת ופרסומאים.
במקום זאת נוכל לחיות את חיינו מתוך אותנטיות ופתיחות בשביל העכשיו ובשבילים המוליכים ממנו ואליו.
