מידה רבה מהסבל אותו אנו סוחבים איתנו בעולם ומגיעים איתו לטיפול נובע מהפער שנוצר עם השנים בין האני האותנטי והאני האידאלי, הכוזב, זה שהיינו ״אמורים להיות״.
הפער הזה מתמלא באכזבה, תסכול ואפילו שנאה עצמית כלפי מי שאנחנו בפועל, ביום יום.
אנחנו, גם אם בלא מודע, לומדים אז לבוז לעצמנו על מי ש׳לא הצלחנו להיות׳ וערכים שלא מימשנו, ערכים שאף פעם לא באמת היו שלנו.
אז איך בעצם נוצר הפיצול הפנימי הזה בין העצמי האותנטי והעצמי האידאלי הכוזב?
לתשובה הזו יש שני מימדים – המימד החברתי והמימד האישי.
במימד האישי הפיצול מתחיל כמובן בילדות המוקדמת.
כיוון שאף אחד מאיתנו לא נולד עם אידאלים של ״טוב״ או ״רע״ אלא עם טבענו שלנו, הרי שההשפעה של הסביבה ההורית הקרובה לנו היא קריטית עבור התפיסה של ״מי אנחנו אמורים להיות בעולם הזה״.
כאשר אנחנו גדלים להורים שהם עצמם לא מימשו את עצמם וחיים בתחושת החמצה של מי שהיו ״אמורים״ להיות הרי שבמודע או לא הם יעבירו את הציפיות ל״תיקון״ לילד שלהם וידרשו ממנו לממש את מה שהם לא מימשו.
במובן הזה הם לא יצפו מהילד להיות פשוט מי שהוא ולאהוב ולקבל אותו כפי שהוא אלא יציבו בפניו מראה של הילד שהוא ״אמור להיות״.
כיוון שעבור הצרכים הבסיסיים של הילד להיות אהוב ומקובל הם המשאבים היקרים ביותר – הרי שהילד אז יעשה מאמצים עליונים כדי לרצות את ההורים ולהפוך למי שהם חושבים שהוא אמור להיות.
התנאי אז של להיות אהוב על מנת לשרוד כרוך בלהמיר את מי שאנחנו באמת בדמות של עצמי אידאלי כוזב.
בנקודה הזו מתחיל הפיצול הפנימי הגדול.
הפיצול הזה כמובן לא נעצר בילדות ואם לא מתייחסים אליו ומטפלים בו הוא יתרחב ליחסים לא אותנטיים בזוגיות, בעבודה ובכל מקום של נראות.
העולם אז יהפוך למעיין תאטרון משעמם שבו אנחנו מגלמים דמות שנקראת ״האני האידאלי״ בלי שום עניין אמיתי בדמות הזו חוץ מהאהבה שהיא אמורה להביא לנו.
הפיצול הזה בהגדרה של הפילוסוף ניטשה מוביל אותנו למנטליות של עבדים.
כלומר, מרכז העיסוק שלנו בעולם לא יהיה אז המימוש של הרצון שלנו אלא המימוש והשרות של רצונם של אחרים על מנת לקבל מהם אישור שאנו ראויים.
ברמה התרבותית הפיצול הזה מעודד על ידי אידאלים שממציאים המעמדות השליטים בכל חברה נתונה, אידאלים שאנחנו צריכים לציית להם על מנת לראות את עצמנו כאזרחים ״יעילים וראויים״.
האידאלים במובן זה הם שקרים ״אציליים״ שאנו נדרשים להאמין בהם.
כך למשל השקר החברתי הגדול ביותר הוא של האדם כעליון על החיות וכשונה מהם מהותית.
דרווין ותורת האבולוציה שלו קעקעו את השקר הגדול הזה בכל כיזבו כאשר הראו שה״אדם״ הינו חלק ממשפחת הקופים הגדולים ושאין שום הבדל מהותי בינו לבין חיות אחרות פרט ליכולת קוגניטיבית גבוהה לייצוג, בדיוק כשם שלחיות אחרות יש סגולות גבוהות בהרבה מזו של האדם בחושים או ביכולות פיזיות.
השקר של האדם כעליון הוא אידאל שמתוחזק על ידי תחושת בושה.
אנחנו אמורים להתבייש בשורש החייתי שבנו, מה שפעמים רבות גורם לסימפטומים של ניתוק מהגופניות וכל האספקטים הגופניים-חייתים-יצריים שלנו ( כמו מיניות, גופניות, אוכל, הפרשות וכדומה).
סימפטומים נוספים של ניכור למימד החייתי שבנו עשוים להיות דכאון וחרדה מהדחפים שבתוכנו.
כמובן שבנוסף לאידאל ה״אדם״ שגורם לאנשים להתבייש בחיה שהם בפועל, לכל חברה יש עוד שורה של אידאלים שהיא כופה על החברים בה דרך ׳חינוך׳ וסוכני הפצה אחרים של מסרים אידיאולוגים אלו.
הדרך על כן להשתחרר מכבלי ׳האני האידאלי הכוזב׳ אל עבר האני האותנטי היא דרך קשה ומורכבת.
הדרך אל האותנטיות ממולכדת באשמה, חרדה, ובושה על עצם מי שאנחנו.
החרדה הגדולה שלנו היא שאם נפשיט מעצמנו את המסיכות של העצמי הכוזב שלמדנו לעטות על עצמנו נגלה אז שאנחנו חסרי ערך ונחווה דחייה ובדידות.
האמת יחד עם זאת היא הפוכה.
דווקא החליפות והתארים האידאלים שלמדנו לעטות על עצמנו גרמו לנו לבידוד ודחייה עצמית, דחייה ששום קבלה חיצונית לא תוכל לפצות עליה.
ההקרבה של מי שאנחנו באמת תמורת פירורים של קבלה ואישור חיצוניים תסתבר לנו בדיעבד כ׳עסקה לא מוצלחת׳.
חיים לא אותנטיים – מעבר לסימפטומים שהזכרנו של חרדה, דכאון ובידוד – יובילו אותנו לתחושת החמצה של החיים עצמם בלי להבין למה.
עמידה ויכולת הכלה של הרגשות המפחידים ביותר שממלכדים אותנו – אשמה, בושה וחרדה – יאפשרו לנו לחצות את מדבר האידאלים – השקרים של מי שהיינו אמורים להיות – ולאפשר לנו לממש את עצמנו, בדיוק כפי שאנחנו.
