הדרך בה נוכל כרפואה מונעת להפחית את הסיכויים לטראומה, גם אל מול ארועים קשים בלתי נשלטים, היא לתרגל פתיחות רגשית באופן יום יומי ולהיות קשובים ולא אדישים למסרים העולים מהלב והרגישות שבנו, בוערים ככל שיהיו.
מאת: אסף לב
שאלה מעניינת שעולה פעמים רבות בהקשר של טראומה היא כיצד יתכן ששני אנשים משתתפים באותו ארוע, זאת כאשר האחד עובר חוויה טראומטית שתשפיע על כל חייו בשעה שהאחר מטולטל מהארוע אך חוצה אותו באופן טוב ואפילו צומח מתוכו?
אנסה להתייחס לשאלה הזו בכתבה קצרה זו.
נקודת מבט מעניינת בנושא זה מביא המטפל אבי גרינברג בספרו ״ פחד, כאב וחברים אחרים״.
בספר מתאר אבי להקה של צבאים שהותקפה כמה דקות קודם לכן על ידי נמר שלא הצליח בסופו של דבר לצוד אף חבר בלהקה.
אבי תאר את ההתנהגות של אחד הצבאים ברעידות גוף במשך דקות ארוכות שלאחריהן הוא הזדקף והמשיך לנוע עם הלהקה בתנועה חופשית ומשוחררת.
כמובן שלצערנו לא נוכל לראיין את הצבי ולשאול אותו כיצד הוא חווה את ארוע התקיפה.
עם זאת ההשערה שהעלה אבי היא שהיכולת של הצבי לתת לגוף שלו לבטא את הטלטלה שעבר בנסיון התקיפה שחררה אותו מהצורך לשאת בתוכו את האימה ולכן איפשרה לו להמשיך לנוע בחופשיות.
ההשערה הזו מעניינת כיוון שהיא מתקשרת להבנה שלנו כיצד נוצרת הטראומה הנפשית.
מה שאנו מכנים טראומה היא למעשה תגובה הגנתית חזקה של הנפש שנועלת את המערכת הרגשית במענה לארוע חזק ומטלטל.
הסכנה היא שתגובת ההגנה העוצמתית תשאר במערך הנפשי גם אחרי הרבה חלוף מצב הסכנה, מה שיוביל לתסמונת הפוסט טראומטית.
מצב פוסט טראומטי הוא מצב בו הטראומה הופכת כרונית וההשלכות של מצב זה הן דרמטיות על חיי היום יום.
כמו הרבה מהתופעות הנפשיות, פעמים רבות תגובה פוסט טראומטית לא תראה כלפי חוץ.
יחד עם זאת, מצבי פוסט טראומה של נעילה רגשית יכולות להוביל לתחושות דכאון, התקפי זעם, חרדות, הפרעות שינה, התמכרויות, ניכור ובדידות.
התגובה הטראומטית הכרונית מצמצמת את היכולת שלנו לחוות חיוניות ופעמים רבות אף מתוארת כמובילה לתחושה של מעיין מוות נפשי.
חלק מהסימפטומים שתארנו קודם כמו למשל התמכרויות נועדו ״להנשים״ את האזורים המתים בנפש ולפמפם בהם תחושת חיות באופן נואש לעיתים.
כמו תגובת יתר של מערכת החיסון שלנו שעשויה להיות הרסנית ולתקוף את הגוף עצמו ( הנזק הגדול למשל של נגיף הקורונה הוא מתגובת היתר של הגוף ולא מהנגיף עצמו), כך תגובת יתר של הנעילה הטראומטית עשויה להיות הרסנית הרבה יותר מהארוע המקורי שהוביל לתגובה הטראומטית.
מסיבה זו חשוב להבין מהם גורמי ההגנה שיאפשרו לנו להתמודד עם ארועים סוערים לא צפויים מבלי לפתח בעקבותיהם תגובה פוסט טראומטית הרסנית.
אם נחזור שוב אל הצבי מהדוגמא של אבי, הרי שההנחה שלנו היא שהצבי למד באיזו שהיא דרך אינטואיטיבית לפרוק ולעבד את הרגשות והתחושות של החרדה מסכנת המוות של הנמר ועל כן נמנע לאחר מכן לפתח תסמונת פוסט טראומטית.
מכאן אנו יכולים ללמוד שהיכולת שלנו לחוות עד הסוף את הרגשות הבוערים שלנו אל מול ארועים קשים היא המפתח להמנע מתגובה טראומטית.
באופ זה נוכל להתייחס אל הארוע כחלק מההסטוריה שלנו ולא כענן שיאפיל על כל חיינו.
היכולת הזו דווקא לצלול אל החוויה הבוערת שבנו – פחד, אשמה, כאב, כעס, בושה ועוד – לעיתים מנוגדת לאינסטינקט שלנו או לתרבות המשפחתית או החברתית ממנה אנו באים.
כך למשל החברה בישראל מלמדת גברים פעמים רבות להסתיר את הרגשות והחולשות שלהם, לא לבכות ולא לגלות ״חולשה״.
הנחייה כזו דווקא יכולה להפוך לגורם סיכון לפגיעה טראומטית שכן היא מורידה את הגמישות שלנו לחוות ולבטא רגשות בוערים ומאלצת להדחיק ולנעול רגשות אלו בפנים, מה שמגביר כאמור את הפגיעות לטראומה.
העוצמה במקרה זה דווקא באה לידי ביטוי בעמידה אמיצה אל מול התחושות הקשות ביותר שלנו, הסכמה לחוות אותן ולאפשר לנו לעבור דרכם אל מקום חדש.
הרגשות שיודחקו לא יעלמו אלא יוסיפו לרדוף אותנו מתחת לשטיח הלא מודע שלנו וכך ינציחו את עצמם בעולמנו.
גורם ההגנה על כן בפני החוויה הטראומטית הוא להסכים לחוות את מה שלא הסכמנו או לא יכולנו לחוות בעבר אל מול מאורעות חיינו.
הדרך בה נוכל כרפואה מונעת להפחית את הסיכויים לטראומה, גם אל מול ארועים קשים בלתי נשלטים, היא לתרגל פתיחות רגשית באופן יום יומי ולהיות קשובים ולא אדישים למסרים העולים מהלב והרגישות שבנו, בוערים ככל שיהיו.
