"היכולת שלנו שלא להתפתות להמנע מהרגשות הבוערים הללו – חרדה, בושה ואשמה- ולחוות אותם באופן מלא תאפשר לנו לגדול ולהתפתח דרכם אם נעז להקשיב לאמת שהם מביאים איתם"
מאת: אסף לב
חלק חשוב מהאימון הנפשי שלנו הוא להתחיל להקשיב מחדש לאזורים ורגשות שהעדפנו לדחוק לשולי החוויה,
לאפשר לנפש שלנו ״באמת לדבר את עצמה״ בלי לעדן או לצנזר.
החשיבות של הקשבה פנימית כזו היא עצומה הן לרווחה הנפשית שלנו והן לאפשרות להקשיב לנפשו של האחר שקרוב לנו.
כפי שחזרנו והדגשנו לאורך הבלוג, דווקא הרגשות המאתגרים הללו כמו החרדה, הבושה והאשמה – הם אלו שהקשבה עמוקה אליהן יכולה להוות פריצת דרך בתנועה שלנו בעולם.
נתחיל בחרדה, התחושה הנפוצה ביותר ואולי המאיימת ביותר שאנו יכולים לחוות.
החרדה כיום מניעה רבים לטיפול נפשי והעזרות בטיפול תרופתי כדי להרגיע את הסימפטום הזה.
מעבר לאספקט הנוירולוגי שמהווה תשתית לתחושת חרדה, חוויה זו מאותתת לנו על קצה שאנחנו מתקרבים אליו.
נסיון להקשיב לחרדה ולא להמנע ממנה או ללכת נגד הכיוון שלה יגלה לנו מהו הקצה שאנו מבקשים להמנע מלהסתכל אליו, תהום כלשהי שאנו מסיטים מפניה את המבט.
זו יכולה להיות תהום כלכלית שמאיימת שבה אנו מאבדים את רכושנו,
תהום נפשית שבה אנו מוצפים תחושות שגורמות לנו לאבד שליטה על חיינו ונפשנו,
או תהום פיסית שבה החשש שלנו הוא שחיינו יפגעו יגיעו לסיום.
כל אחד מהתהומות הללו הוא מאיים ומעורר אימה.
עם זאת, כמו כל איום, דווקא היכולת שלנו להישיר מבט אל 'המפלצת' במקום לברוח מפניה יכול להעצים אותנו ולהתמודד טוב יותר עם האיום שבפנינו.
במובן זה החרדה מבקשת מאיתנו דווקא להתבונן אל התהום שמולנו, להכיר באפשרות האמיתית שהקצה שאנחנו פוחדים מפניו עשוי להגיע.
ואולם, דווקא אם נסכים ל׳תסריט הגרוע מכל׳ הרי שנוכל להיות פנויים להערכות מיטבית כדי להתמודד עם האיום הזה באופן הטוב ביותר מבלי שאפשרות התהום הזו תשתק אותנו.
בדומה לחרדה, גם הבושה מבקשת לספר לנו על מעמקי נפשנו.
בושה היא למעשה ההמנעות שלנו מהזדקקות מוחשכת ומוכחשת.
הבושה היא ביטוי של החשש שלנו משיפוט של הצרכים הראשוניים ביותר שלנו.
השיפוט יכול שיהיה שיפוט פנימי שלנו או שיפוט מהסביבה החיצונית.
על פי רוב חווית בושה כזו נובעת מחוסר קבלה ראשוני של מי שאנחנו, ההזדקקות והצרכים שלנו בילדות המוקדמת.
טיפול עומק בחווית הבושה שלנו מחייב אותנו להתיידד מחדש עם ההזדקקות הפנימית שלנו, להשלים עם הילד הפנימי ולקבל אותו באופן מלא.
הכרות מחודשת עם ההזדקקות העמוקה ביותר שלנו תאפשר לנו לא לחוות יותר בושה סביב מי שאנחנו, הגוף שלנו והצרכים הרגשיים העמוקים ביותר שלנו.
התחושה הנוחה שלנו עם ההזדקקות הפנימית שלנו חשובה מאד גם עבור היחסים האינטימיים שלנו וקריטית ליכולת שלנו לתקשר באופן נוח ופתוח את מי שאנחנו מבפנים.
לסיום אתייחס להבנה של תחושת האשמה שלנו.
אפשר להגדיר את האשמה כנטייה שלנו להכפיף את עצמנו ל׳אמת של האחר׳.
אשמה היא מעיין כתב הגנה אל מול האשמה, הבקורת והשיפוט של האחר כלפינו, האשמה שפעמים רבות אנו חווים כבאה מתוכנו.
גם האשמה כמו הבושה קשורה בהפנמה של קול ראשוני מהילדות המוקדמת.
הדמויות ההוריות הן הסמכות הראשונה בה אנו נתקלים וקולם הופך ל׳קול המצפון׳ שלנו.
ברגע שקול הסמכות המופנם בתוכנו הוא קול שיפוטי, ביקורתי וחודרני הרי שהנטייה שלנו תהיה לאמץ תמיד את נקודת המבט של האחר נגדנו במקום להתעמת ולהיאבק על האמת הפנימית שלנו.
כאשר אנחנו מצליחים לנקות מתוכנו את הקול הפנימי השיפוטי והמבקר, הרי שהנטייה לחוות אשמה ולאמץ את האמת של האחר גם כשהיא מכוונת נגדנו תלך ותפחת.
באופן זה נוכל להבין שכל אחד בעולם הזה זכאי לאמת הסוביקטיבית שלו
והדרך האופטימלית שלנו לנוע בין ים האמיתות שסביבנו היא ללמוד להיות נאמנים לאמת שלנו.
במובן זה כל תחושת אשמה שלנו יכולה להיות איתות לצורך שלנו להפרד מהאמת של האחר, לשוב אל האמת הפנימית שלנו ולחזק את חוט השדרה הנפשי שלנו.
לסיכום נאמר שהיכולת שלנו שלא להתפתות להמנע מהרגשות הבוערים הללו – חרדה, בושה ואשמה- ולחוות אותם באופן מלא תאפשר לנו לגדול ולהתפתח דרכם אם נעז להקשיב לאמת שהם מביאים איתם
