"ההבדל בין מי שיוצא אל העולם מתוך מרחב של אהבה ללא תנאי לבין מי שיוצא אליהם ממרחב של אהבה מותנית שקול להבדל בין הליכה על חבל כשמתחתיך פרושה רשת בטחון לבין הליכה מעל תהום חשופה."
מאת: אסף לב
אז כמו סביב נושאים אחרים, גם את שורשי הריפוי בפסיכותרפיה הקיומית אנחנו נחפש בילדות כבסיס להבנת ההשלכות בבגרות.
זאת היות ובילדות מערכת ההגנה הרגשית עדיין לא מפותחת ורמת הרגישות לכל דבר שמתרחש מקסימלית.
במובן זה אפשר לומר שאם בבגרות דברים יכולים בקלות לעבור לידינו ולא לגעת בנו בילדות "הכל נרשם" בנפש.
עבורנו כילדים התחושה של להיות אהוב ללא תנאי אינה מסתכמת בתחושה נעימה.
התחושה הזו היא קיומית ומכוננת עבור הילד ומתורגמת עבורו להיותו בעל ערך, ראוי ושייך.
כאשר ילד מרגיש שהאהבה שהוא מקבל מותנית בהתנהגות מסויימת או תוצאות מסויימות שהוא מצליח לייצר, הרי שמרחב החופש וההנאה שלו לעשות, ללמוד ולפעול מצטמצם.
כדי להבין זאת יותר ניתן לדמות את היציאה אל החיים כהליכה על חבל ב'משחק החיים' .
ההבדל בין מי שיוצא אל העולם מתוך מרחב של אהבה ללא תנאי לבין מי שיוצא אליהם ממרחב של אהבה מותנית שקול להבדל בין ההליכה הזו על חבל כשמתחתיך פרושה רשת בטחון לבין הליכה מעל תהום חשופה.
כאשר מופנמת אצל הילד אהבה ללא תנאי היא מתגלמת אצלו בנפש במעין סוכנות נפשית שפרויד כינה "סופר אגו".
במצב זה הילד מרגיש בטחון לנוע בחופשיות על החבל הזה, לקפוץ, להתנסות ולקחת סיכונים בלמידה של האפשרויות שלו והיכולות שלו בהליכה הזו.
הוא י ו ד ע שבמידה וימעד, יטעה ויפול הוא תמיד ינחת אל רשת הביטחון שתאפשר לו לתרגם את הנפילה לשיעור ולהמשך התנסויות אלו.
במידה מסויימת הוא אפילו יוכל להנות מהנפילה ו"הכשלון" הזה כי בתוכו הוא ידע שהנפילה הזו אינה מטילה ספק בהיותו אהוב, בעל ערך וראוי.
לעומתו, אותו ילד שיוצא אל ההליכה על חבל החיים ללא רשת הביטחון חיייב להיות הרבה יותר זהיר בתנועה שלו ורמת החרדה שלו הרבה יותר גבוהה.
אסור לילד הזה לעשות טעויות כיוון שהם בתחושתו קריטיות לאובדן הערך העצמי שלו במידה ויפול וייכשל.
כאשר הוא מועד ונופל הנפילה היא תמיד טראומטית עבורו וגורמת לו בהמשך לצמצם עוד יותר את הסיכונים שהוא לוקח ואת מרחב התנועה שלו על החבל.
אפשר רק לדמיין את ההשלכות של ההבדל בנקודת המוצא על ההתבגרות של שני הילדים הללו.
כאנשים בוגרים אנחנו נצפה שאותו אדם שהגיע מסביבה של אהבה ללא תנאי ירשה לעצמו הרבה יותר חופש, ספונטניות ולקיחת סיכונים בהתנסויות שלו בעבודה, ביחסים ועם עצמו.
הוא ירגיש את העולם כמקום פחות או יותר בטוח עבורו לנוע ולהיות.
הבוגר השני לעומת זאת צפוי להיות חשדן יותר, מחושב מאד, חרד יותר ודואג יותר לגבי התוצאות של הפעולות שלו.
כך למשל ביחסים, דחייה תתפרש אצלו אסוציאטיבית עם אותה אהבה מותנית והוא יעשה הכל על מנת שלא לחוות דחייה,
הוא ילך רק על בטוח.
לעומת זאת הבוגר הראשון שהזכרנו לא יפרש דחייה כמשהו שמעיד על ערכו אלא יחווה אותה כנפילה אל רשת הביטחון וכלמידה כיצד בנסיון הבא הוא יצליח טוב יותר,
הוא לא ימנע מהתנסויות אלא ירוץ לקראתן.
הראשון יחווה את ההישגים בחיים כמגיעים אליו בעקבות השקעה והתמסרות אך באופן זורם וחסר מאמץ.
השני לעומתו יחווה את החיים כך שכל הישג מגיע במאמץ ו'בכח'.
חלק מהעבודה בפסיכותרפיה הקיומית הוא נסיון לשקם את מרחב הקבלה ללא תנאי.
במובן מסויים אם הסוכנות של "הסופר אגו" שהזכרנו קודם אצל האדם השני עסוקה בלשפוט ולצמצם את מרחב ההתנסות של האדם, הרי שבטיפול ננסה 'לכייל' מחדש את אותו 'סופר אגו' שיפוטי כך שיבטא קבלה ותמיכה בהתנסויות, בחופש ובספונטניות של האדם.
כל זאת כדי לשחזר מחדש סביבה שממנה יוכל האדם לצאת שוב אל העולם בתחושה אחרת, בטוחה יותר ומאפשרת יותר לטעות, ליפול, ללמוד ולכן בסופו של דבר גם להצליח ואפילו להנות מההצלחה הזו.
