כמעט בכל גישה טיפולית כיום ברור לנו שההפרדה בין הגוף והנפש היא הפרדה מוטעית.
לכל תחושה רגשית שלנו יש אספקט גופני ולהיפך – כל סימפטום או תנועה בגוף יוצרים בנו הדהוד נפשי.
במידה רבה אפשר לומר שמהבחינה הנפשית – הגוף מבטא בצורה עוצמתית את ה׳לא מודע׳ שלנו.
את כל מה שאנחנו לא רוצים או מסכימים לדעת – הגוף אוצר בתוכו כמו סוד.
יחד עם זאת, הגוף שלנו לא מצטיין בשמירה של סודות ולכן, כפי שהגדיר זאת פרויד, הגוף חושף ו״מתוודה״ גם כשאנחנו לא מוכנים לכך.
זו הסיבה למשל שאנחנו יודעים ש״שפת הגוף לא משקרת״.
הגוף שלנו הוא כמו ילד קטן או בעל חי – חושף בלי צנזורה את כל מי שהוא, מי שאנחנו.
פחד ממחלות או ״היפוכונדריה״ למשל הוא פעמים רבות, מעבר לפחד מהסבל שבמחלה, הפחד שלנו שהגוף יחשוף ו״יתוודה״ על אמיתות ללא שליטת התודעה שלנו.
זאת כיוון שכאמור הגוף חושף את האמת של הטבע שאנחנו.
הבנה כזו בטיפול תגרום לנו להקשיב אחרת למה שהגוף מספר – כאבים, תחושות, מועקות ותשוקות.
ברגע שאנחנו מבינים שהגוף חושף מימד עומק של הנפש, הגוף הופך לשחקן מרכזי גם בטיפול הנפשי עצמו .
גם ברפואת הגוף ההתייחסות לגוף כאל אביזר טכני שיש לתקן כדי שהאדם יוכל להרגיש טוב היא תפיסת הרפואה בעבר הלא רחוק.
גם רוב רופאי הגוף מבינים כיום את האספקט הנפשי העוצמתי שיש בכל סימפטום או מהלך גופני ברפואה.
רפואה לא יכולה להיות שלמה באמת בלי הקשבה לנפשיות שבפיזיות.
יחד עם זאת, לא רק סביב מחלות הגוף מדבר ומתקשר איתנו.
גם באופנים אחרים כמו למשל עליה במשקל.
לפעמים דיאטות מנסות להלחם באלמנט הטכני של העליה במשקל הגוף מבלי להקשיב לסיבות הרגשיות שבגללן אנחנו לא מצליחים לשמור על משקל מאוזן.
לפעמים הסיבות לעליה במשקל היא גנטית אבל גם הגנטיקה מספרת לנו סיפור שכדאי להקשיב לו על השתייכות משפחתית שיכולה לעיתים להכאיב או להעיק.
גם המאבק שלנו בזקנה של הגוף שלנו עם השנים הוא לפעמים נסיון להשתיק את הגוף מלספר לנו משהו.
הזקנה של הגוף מספרת לנו את מה שאנחנו פעמים רבות לא רוצים לדעת ומעדיפים להכחיש – העובדה שאנחנו יצורים זמניים וסופיים בעולם הזה, העובדה שהזמן שלנו חולף כל רגע ומותיר את רישומו בגוף.
ההכרה בזמניות ובסופיות שהגוף משדר לנו ב׳אותות הזקנה׳ לא חייבת להיות רק מייאשת ועצובה.
האיתות של זמניות וסופיות קיומנו יכולים גם לגרום לנו להעריך כל רגע חולף כחד פעמי ונדיר – כזה שלא ישוב עוד.
הכרה כזו יכולה לא רק שלא לדכא אותנו אלא לעורר אותנו אל החיים ולחבק ולהכיר ביחודיות והחד פעמיות של כל רגע בחיינו.
איתותי הזקנה של הגוף גם מספרים לנו שאנחנו חלק ממעגל רחב הרבה יותר של הטבע.
כמו כל תופעת טבע אנחנו זורחים ומפציעים אל תוך הקיום וכמו כל תופעת טבע אנחנו בסופו של דבר נמוגים ונעלמים.
איתותי הזקנה של הגוף מפרקים לנו את האשליה ש״אנחנו כאן כדי להשאר״ ומזכירים לנו שחיינו בעולם הם כפי שניסח זאת שייקספיר ״צל חולף״.
גם האשליה שהשארים הגנטיים שלנו ״ימשיכו אותנו״ היא אינה אלא אשליה כיוון שהילדים יחיו את חייהם שלהם, לא את שלנו.
לעיתים הרצון של הורים לשלוט בתודעה של ילדיהם על מנת שאלו יהיו ״אתר הנצחה ומורשת״ עבורם אחרי לכתם מהעולם רק ממרר ומדכא את חייהם של הילדים, בעיקר כאשר הם נענים למטרה הזו.
הדיכוי של הורים את ילדיהם במובן זה נובע בדיוק מההתכחשות לעובדת הזמניות של חיינו והעובדה שבבוא יומנו נעלם מהעולם הזה כאילו מעולם לא היינו ולא באמת נשלוט יותר בהתרחשויות העולם החי.
אנחנו רואים לכן איך הגוף, כאשר מקשיבים לו, הוא מורה הדרך הנאמן ביותר שמספר לנו בכנות – כואבת לפעמים – את דרכנו בעולם.
כמובן שבעת שאנו נוכחים באופן קרוב בעת פטירה של אדם , נוכחות הגוף המת של מכרנו או קרובנו מספרים לנו את האמת של הסופיות המפתיעה כל פעם מחדש וגורלנו הבלתי נמנע, המוכחש בכל כך הרבה רגעים מחיינו.
בספרו ״המוות כמורה לחיים״ כותב סטיבן לוין המחבר על החשיבות של הקשבה לזמניות הקיום שהמוות לוחש באוזננו דרך איתותי הגוף לכל אורך חיינו.
לסיכום אומר שכל מהלך מלא של ריפוי – גם גופני וגם נפשי – לא יכול לשמור על ההפרדה והפיצול בין הגופני והנפשי.
הגוף הוא שותף אינטימי וקרוב של הנפש וככזה כל טיפול שהוא חייב להקשיב לדיאלוג הבלתי פוסק שבין שני המימדים האלו שמרכיבים את מי שאנחנו בעולם.
