באחד המאמרים שלו הזכיר פרויד מצב תודעה שאותו כינה תודעה אוקיינית.
קשה להאשים את פרויד המדען במחשבות מיסטיות ובכל זאת הוא מצא צורך להתייחס למצב תודעה מסתורי זה.
גם ניטשה מכיוונים אחרים התייחס רבות בפילוסופיה שלו למצב תודעה לא דואלי שהוא כינה ״מעבר לטוב ולרע״.
בתרבויות המזרח ובחשיבה הבודהיסטית ישנה התייחסות רחבה מאד למצב התודעה האוקייני שמכונה גם ״ריקות״, ״אי שניות״ או פשוט ״התעוררות״ או ״הארה״.
אז מה אפשר לומר על מצב התודעה האוקייני וכיצד הוא קשור בפסיכותרפיה קיומית?
קצת קשה לשאוף להגדיר מושג שכל המהות שלו היא להשתחרר מהגדרות ומשאיפות גם יחד – אך ננסה.
מרגע לידת התודעה שלנו אל העולם אנחנו ״נחנכים״ אל תוך שדות הגדרה של מגירות, תיבות, ארונות ומדפים אליהם אנחנו נדרשים להתייחס – כהזדהות או כשלילה.
למשל ״אני יהודי״ וכפועל יוצא מכך ״אני לא מוסלמי, נוצרי, בודהיסטי וכדומה״.
וכך גם ״אני ישראלי״ ומכך ״לא יפני, איטלקי, מצרי, תורכי או טג׳קי״.
באופן דומה מתווספים עם הזמן עוד ועוד מגדרים והגדרות שאליהן אנחנו נדרשים להתכנס : גבר, אשה, סטרייט, גאיי, רווק, נשוי, גרוש, ימני, שמאלני, מצליחן, לוזר, צודק, טועה, נאור, חשוך, אוייב, ידיד ועוד ועוד הגדרות, מגדרים, תפקודים ומגרות…
סוכנים חברתיים באופנים שונים לוקחים את התפקיד למשטר היטב את המגרות הללו, לשכנע אותנו שהן ״המציאות עצמה״ ולוודא שאף אחד לא יסטה מהן.
כך רוב חיינו אנחנו מוצאים את עצמנו נעים בתאטרון זהויות – במאים, שחקנים, ניצבים או קהל דומם -ממלמלים שוב ושוב את השורות שנכתבו עבורנו אז, מזמן.
לפעמים נדמה לנו שקרקס ההגדרות הללו זה כל מה שיש.
בסרט ׳המופע של טרומן׳ גילה יום אחד גיבור הסרט טרומן ( שגילם ג׳ים קארי) שחייו הם למעשה תוכנית ריאליטי שההפקה מדמה עבורו כ״ממשות״.
בדיוני ככל שישמע, תאטרון הזהויות שאנו חיים כ״ממשות״ אינו שונה בהרבה מאותה הפקת ה״ריאליטי״ שבה אנו נדרשים לציית אחר העלילה שהוכתבה/נכתבה עבורנו.
אז מהי תודעה אוקיינית?
באותו סרט נפלא, לקראת סופו, טרומן שהתחיל לחשוד שכל העולם שחי בתוכו הוא עולם מבויים, החליט לצאת בספינה כדי להגיע אל מעבר לגבולות אולפן ההפקה הענק שהיה חייו עד אז.
ברגע מסויים התנגשה הספינה בקיר גבס שסימן עבורו את הקצה, קיר שבקצהו זיהה דלת יציאה.
במובנים רבים הרגע הזה ממחיש את תחילתה של התודעה האוקיינית, התודעה שמעבר לתאטרון הזהויות, קרקס התפקודים.
ההתקלות בקיר גם ממחישה את הרגע שבו רבים חשים משבר קיומי שבו חייהם מתנגשים בקירות של מה שהכירו עד אז כמציאות היחידה שקיימת.
משבר קיומי שכזה מלווה בחרדה גדולה מפני מה שנמצא מעבר לקיר אולם התאטרון הזה.
רבים ממשיכים להצמד אל תאטרון הזהויות מתוך אותה חרדה שבה ״אם אני מוותר על אותה זהות שהוענקה לי אז מי אני בעצם״?
ואכן משבר זהות הוא חלק מאותו משבר קיומי של התנגשות בקיר חומת תאטרון חיינו.
אין להתעלם או חלילה ללעוג לחרדה הזו שכן התעלמות ממנה רק תגביר אותה ותשתק כל יכולת לתנועה או שינוי.
על כן הצעד הראשון בהתמודדות עם משבר קיומי וערעור הזהות הישנה שלנו הוא לכבד ולהכיר בחרדה הקיומית העצומה שמלווה משברים אלו.
ככל שנלמד להכיל את החרדה הזו ולנשום לתוכה מבלי להבהל ממנה כך נגלה שבבסיס החרדה הזו ישנה אנרגיה עצומה, אנרגיה שיכולה לשרת את התנןעה שלנו ולא לשתק אותנו יותר.
ההתרחבות אז של התודעה שלנו אל עבר מצב תודעה אוקייני יאפשר לנו לחוות את עצמנו והעולם סביבנו מתוך חופש מכל אותן הגדרות, מגדרים ושאר קופסאות שימורים שהתכווצנו לתוכן.
מצב תודעה אוקייני אינו אומר ניתוק מתאטרון הזהויות והפסקת השתתפותנו בתוכו.
התנועה שלנו בעולם במובן הכי בסיסי שלה גם מחייבת אותנו להיות חלק מהתיאטרון הזה החל משליפת דרכון לפני טיסה, דרך הצגת פנקס מילואים בכניסה לבסיס צבאי ועד להצגת כרטיס קופת חולים בפגישה עם הרופא או כרטיס האשראי בקופה בסופר.
יחד עם זאת מצב התודעה האוקייני הלא מגודר יאפשר לנו לשוב אל תאטרון הזהויות הזה ממקום של חופש והכרה שהתאטרון הזה אינו באמת מחליף את ממשות החופש שאנחנו בעולם הזה.
