"מתוך ההגנה עלינו, האלחוש גורם לנו ׳להרדם את חיינו החולפים ללא שוב׳."
מאת: אסף לב
מידי פעם מושמעת בקורת כלפי הפסיכותרפיה על ה״חפירה״ בעבר ללא צורך, ועל הצורך לחפש קיצורי דרך ׳עוקפי עבר׳.
האמת מעט שונה ובמידה מסויימת אפילו הפוכה.
פניה לטיפול מתרחשת פעמים רבות בעקבות ארועי עבר קשים שטריגר עכשווי פתח אותם.
המטפל הנפשי הוא אינו הסטוריון.
אין עניין בטיפול להבנת ההסטוריה לכשעצמה אלא במצבו ותחושתו העכשווית והעתידית של המטופל.
ואולם, כאשר טראומת עבר או הדחקה כלשהי מגיחה אל התודעה, תפקיד הטיפול להבין את הארוע שעלה לתודעה ואת שורשיו של הפצע הנפשי.
ההגנות הנפשיות שלנו תפקידם לאלחש את עוצמת הרגשות הללו על מנת לאפשר לנו להמשיך לתפקד.
כמו בשדה קרב, כאשר חייל נפצע הגוף מפריש חומר מאלחש לכאב ורק בשלב מאוחר יותר מופיע הכאב במלא עוצמתו.
כך במאבק החיים, ההגנה הנפשית מאלחשת את הכאב, מרדימה ומשעה אותו.
לעיתים ההגנה הנפשית נשארת עם האדם עד יום מותו והארועים הכואבים נשארים טומנים עמוק במגירות הנפש.
ואולם, לעיתים תנאים מסויימים במציאות החיצונית או הפנימית גורמים להגנה הנפשית לנשור ואז נחשפת בפנינו במלוא העוצמה החוויה הכאובה.
מטרת הטיפול במקרה הזה היא ללמד אותנו לא להבהל מהרגש המציף ולעשות לו מקום.
ההצפה מחדש של פצע עבר כאוב היא בהחלט לא נעימה אך עשויה להיות הזדמנות אמיתית לריפוי של הפצע הזה.
גם השלתם של הגנות נפשיות כמו הכחשה, הדחקה, פיצול ועוד הגנות הינה בעלת ערך בפני עצמה.
זאת כיוון שהגנות אלו גובות מאיתנו מחיר של ׳תחזוקת׳ מערך ההגנות הללו.
הגנות למשל לוקחות מאיתנו אנרגיה עצומה, אנרגיה שיכולה להיות מתועלת לפעילויות אחרות יצירתיות ובונות שלנו.
הדבר דומה למדינה שמשקיעה את מירב הכסף והתקציב שלה במערכת ההגנה והבטחון ובכך מחסירה משאבים יקרים מחינוך, רפואה, תרבות ותחומים נוספים שמצמיחים ושומרים על חוסנה ועוצמתה של החברה.
בנוסף לכך, האלחוש הרגשי, שהוא תופעת לוואי משמעותית של ההגנות הנפשיות שלנו, מונע מאיתנו חוויה חשופה וישירה של העולם שסביבנו.
כמו שייט בספינה בנהר בלב הג’ונגל, האלחוש ההגנתי זורק אותנו מורדמים אל בטן הסיפון של ספינת חיינו.
האלחוש הזה מונע מאיתנו לחוש ברוח המלטפת בפנים, בצבעים העזים של העלים על גדות הנהר, בזרמי המיים הנושקים לספינה, ובהקשבה לציפורים הנדירות שעפות מעלינו.
מתוך ההגנה עלינו, האלחוש גורם לנו ׳להרדם את חיינו החולפים ללא שוב׳.
מחיר אחרון שאציין כאן למנגנוני ההגנה שלנו הוא סכנת ההתמכרות ועליית המינונים של חומר האלחוש.
כמו בהתמכרות לחומר כימי, גם האלחוש ההגנתי שלנו ( יהיה זה הכחשה, הדחקה או פיצול) אפקטיבי עד מינון מסויים.
כאשר הנפש מסתגלת לחומר הזה נדרש להעצים את חומר האלחוש כדי להמשיך לא להרגיש את מה שאנחנו מרגישים.
גישות טיפוליות לכן שמבקשות להמשיך לתחזק את ההגנות שלנו מחשש ״לחפור״ בעבר לא מביאות לעיתים בחשבון את הנזק שכאמור גורמות ההגנות ואת ׳מס ההגנה׳ שהן גובות מאיתנו יום יום, שעה שעה.
אסייג כאן את הדברים ואומר שבמצבי קיצון של טראומות עבר כמו ניצולי שואה או הלומי קרב יש להפעיל שקול דעת משמעותי האם להרפות את ההגנות ולבוא במגע עם הטראומה הכאובה.
זאת כיוון שבמקרים אלו של טראומה קיצונית קיימת סכנה שהאדם לא יוכל לשאת את עוצמת הרגשות הטראומטים ויתכן שבמקרים אלו עדיף יהיה להמשיך לאלחש את הכאב הלא נסבל.
