מה בין פסיכותרפיה ופסיכולוגיה קלינית – חלק ב'

בחלק הקודם של המאמר שעסק בהבדלים בין המקצועות ציינתי שההבדל המרכזי בין פסיכולוגיה קלינית ופסיכותרפיה הוא שהפסיכולוגיה הקלינית מבקשת להסתמך באופן בלעדי על הדיסיפלינה המדעית כדי להתייחס אל הנפש האנושית.

 

לעומת זאת, הפסיכותרפיסט, כל אחד על פי הרקע שלו, מביא אל המפגש הנפשי ראיה שהיא רב תחומית המביאה כמה ענפי ידע כדי להתייחס אל תופעת הנפש והבנת המכאובים שלה.

 

 

בפסיכולוגיה הקלינית כמו בכל מדע, חשוב מאד האבחון והקטלוג של התופעה איתה מגיע האדם לטיפול.

 

על כן, בפסיכולוגיה הקלינית, בדומה לרפואה, כל צורת סבל איתה מגיע האדם מאובחנת כסוג של ״הפרעה״ שלה יש את דרך הטיפול שלה.

 

את תהליך האבחון, הקטלוג והסיווג הזה שמתרחש בפסיכולוגיה הקלינית אנו מכנים תהליך של ״מדיקליזציה״ או ״פתלוגיזציה״ של הנפש האנושית.

 

 

גישה זו מתנכרת להכרה שהרוח האנושית, הסוביקטיביות שלנו, עשויה מ״חומרים״ שונים מאשר הגוף שלנו.

 

רקמות גוף אפשר להניח על צלוחית במעבדה ולבחון בעזרת מיקרוסקופ, וכמו כן ניתן להכניס את הגוף האנושי לתוך מכשיר m.r.i וכך להבין את מקורו המדוייק של כאב הבטן למשל.

 

באותו אופן ניתן לתת כדור מסויים ולדעת במידה גדולה של ודאות את טווח ההשפעה שלו על רקמה כזו או אחרת בגוף.

 

 

זאת כיוון שהכלים של מדע הרפואה אינם מסוגלים אפילו לזהות את הנפש בשום כלי מדידה מעבדתי אלא רק להניח את קיומה מתוך התנהגות כזו או אחרת.

 

הנסיון על כן לסווג את הסבל הנפשי כמו כל סבל גופני אחר באופן מדעי מחמיץ במידה רבה את האיכות הייחודית, החד פעמית, והרחבה של הרוח האנושית ומצמצם אותה לכדי ״הפרעה״ מסויימת.

 

 

כך למשל יכולה הפסיכותרפיה לפנות אל הקולנוע, השירה, הפילוסופיה, המדיטציה והבודהיזם, הכתיבה, לימודי התרבות והשפה, טכניקות אימון שונות ועוד .

 

לסיכום, בעיני רק הרחבת העדשה הטיפולית אל כל תחומי הרוח האנושית מעבר למדע תאפשר באמת להבין באופן עמוק את האדם, למפות את הסבל שלו ולמצוא נתיבים חדשים ויצירתיים עבורו כדי למוסס את הגדרות, חומות הזכוכית והמוקשים שחוסמים אותו לחיות את חייו במלוא החופש והעוצמה.