"לעיתים דווקא חווית 'תקיעות' והתסכול שבעקבותיה היא שהופכת לנקודת המפנה של פתיחת ערוץ הנביעה האותנטית שלנו אל העולם"
מאת:אסף לב
בדרך כלל כאשר אנשים מדווחים על חווית תקיעות בתחום כלשהו של חייהם, בעבודה, ביחסים, עם עצמם, הם מתארים מצב בו בעצם ״לא קורה שום דבר״.
כדי להתמודד עם תחושת התקיעות הפסיכותרפיה הקיומית מציעה למעשה נקודת מבט הפוכה –
אנחנו במצב של ׳תקיעות׳ דווקא כשקורים לנו יותר מידי דברים מכדי שנכיל אותם.
על פי התפיסה הזו למעשה תחושת ה׳תקיעות׳ היא מעין מנגנון הגנה מתוחכם שנועל את דלתות הנפש מבפנים ולמעשה מקפיא תנועה של רגשות, מחשבות או תחושות אל פני התודעה.
זאת על מנת לווסת את עוצמת ההתרחשויות הפנימיות שגועשות מתחת לפני השטח של המודעות שלנו.
על כן, על פי גישה זו במצבי תקיעות השאלה לא צריכה להיות ״איך אני יוצא מהתקיעות״ כי עצם התקיעות היא נסיון יציאה כושל ממצב נפשי סוער.
במקום זאת, השאלה שנרצה לשאול את עצמנו היא דווקא איך אני יכול להכנס עמוק יותר לתוך זרם התחושות, המחשבות והרגשות מבלי להתנגד להן, ולהסכים לעבור דרכן מבלי להקפיא אותן.
כשמתבוננים לעומק מגלים שאנחנו שחקנים שמשתתפים לחלוטין במשחק הזה בו אנחנו ׳תקועים׳ ולא באמת קרבנות של התחושה הזו.
ההסכמה כאמור לחוות את הרגשות שעוברים בנו בזמן שאנחנו תקועים מאפשרת כמו מעיין, לחדש את הנביעה שלנו אל העולם, לחוות את התחושה החיה של העצמי שלנו, ולאפשר את ההתחברות המחודשת לחד פעמיות של המגע שלנו בכל רגע בעולם.
הפעולה הזו של הסכמה להרגיש את מה שלא הסכמנו להרגיש קודם היא אינה פשוטה.
זאת כיוון שבדרך כלל הרגשות שאנחנו לא מסכימים להרגיש שייכים לטווח הפחות נעים של הרגשות כמו תסכול, כעס, אשמה, חרדה, בושה, כאב ועוד תחושות לא נעימות.
ואולם, עבודה נפשית עמוקה ואותנטית לא יכולה להמנע מהתייחסות אמיתית לכל קשת הרגשות שלנו.
זאת כדי למפות את עולם החוויה שלנו ולאפשר לנו לנווט בתוך נהר החוויה שלנו באופן בהיר וממוקד מבלי לטבוע מקרחונים רגשיים שעשויים להאט ולעצור את ספינת החוויה שלנו.
היציאה האמיתית מהתקיעות היא ההמסה של קרחוני הרגש הללו שנוצרו בתוכנו והמעבר דרכם אל האופק הפתוח של עולמנו.
