בדרך כלל השיח בסוגיית הבדידות עולה בתודעה הציבורית סביב מצבי חיים מסויימים.
כך למשל מקשרים בין זקנה ובין בדידות, בין חרמות שילדים עוברים בבתי ספר ותחושת הבדידות שהיא יוצרת או במצבים של פרידה מבני זוג.
כך גם בתקופת הקורונה היה שיח ער לגבי תחושת בדידות שאנשים חוו בסגרים.
האמת היא שתופעת הבדידות היא רחבה הרבה מעבר לארועי חיים כאלה או אחרים.
כך למשל אנשים רבים מספרים על תחושות בדידות כאשר סביבם משפחה, חברים או בני זוג.
התחושות האלו מלמדות אותנו שאין קשר הכרחי בין תחושת הבדידות ובין הסיטואציה האובייקטיבית בה אנחנו נמצאים.
זאת כיוון שהבדידות היא למעשה מנגנון הגנה נפשי-פנימי.
אז מפני מה מגנה הבדידות ?
לאורך שנות חיינו, בעקבות חוויות כאלו ואחרות, חלקן טראומטיות, הנפש שלנו חוותה עוצמות רגשיות שאותן היא לא יכלה לשאת.
אלו יכולים היו להיות תחושות של כאב, חרדה, זעם, אשמה, בושה ורגשות בוערים אחרים.
בגלל הקושי של הנפש לשאת את הרגשות הללו היא יצרה שכבת בידוד בינה ובין הרגשות המאיימים הללו.
שכבת הבידוד הזו בתוכנו נוצרה לעיתים קרובות באופן לא מודע ואנחנו כלל לא ערים לקיומה.
יחד עם זאת, בהמשך החיים אנחנו חווים לפתע תחושות לא מזוהות שאנו מכנים ״בדידות״, תחושות שכאמור פעמים רבות לא קשורות לאנשים שנמצאים סביבנו.
הצעד הראשון לכן בהבנה והתמודדות עם תופעת הבדידות היא להתחיל להכיר בשכבת הבידוד הפנימית בתוכנו.
ההפרדות משכבת הבידוד הזו אינה פשוטה.
המשמעות הנפשית של המסת שכבת הבידוד/בדידות בתוכנו היא ההסכמה שלנו לחוות את כל אותם רגשות בוערים שנמצאים מהעבר השני של שכבת הבידוד.
הקושי להפרד משכבת הבידוד הפנימית הוא גדול גם מכיוון ששכבת הבידוד הזו יצרה עבורנו סביבה ׳נוחה׳ שמנעה מאיתנו רגשות מעיקים ולא נעימים לאורך השנים.
תחושת הבדידות היא החשבונית שמגיש לנו מנגנון ההגנה של הבידוד עבור שרותי השמירה שלו עלינו מפני רגשות בוערים.
והמחיר של מנגנון הבידוד הוא כבד.
מנגנון הבידוד/בדידות הפנימי יכול להוביל לתחושות ניתוק, אובדן עניין, דכאון, שעמום ואפילו להגביר חרדות.
מנגנון הבידוד/בדידות גם מקשה עלינו להיות אמפתיים לאחרים ולהרגיש את הרגשות הקשים שלהם.
זאת כיוון שחוויה של רגש בוער של מישהו אחר יכולה גם לסדוק ולערער את יציבות מנגנון הבידוד שנוצר בתוכנו.
כמו מנגנון בטחון במשטר דיקטטורי, חומות הבידוד/בדידות שלנו משמרות את עצמן ולכן לא בקלות ניתן למוסס אותן.
ההבנה שלנו שהבידוד/בדידות שלנו מתפקדת למעשה כהגנה מעצמנו יכולה לגרום לנו להתחיל להתיידד דווקא עם אותם רגשות לא נעימים שלמדנו לטאטא החוצה ולא לפגוש.
בניגוד ל׳אינסטיקט׳ שלנו אנחנו נפגוש את את ה׳מפלצות׳ שתמיד בחרנו להמנע מהם – הכאב, הפחד, הזעם, האשמה, הבושה ושאר החברים הלא נוחים בתוכנו.
לא רק שנפגוש אותם אלא נארח אותם בנדיבות בסלון הפנימי שלנו כיוון שנבין שהם חלק בלתי נמנע ממי שאנחנו.
באופן זה נחתור מבפנים תחת חומות הבידוד/בדידות שיצרנו.
אנחנו נוכל אז להשתמש בחום ובאנרגיה האדירה של הרגשות הבוערים הללו כדי להמיס את חומות הבידוד/בדידות הללו במקום להרתע מהחום העז של רגשות אלו.
לסיכום נאמר שבדידות היא חוויה קשה ומייאשת אך צלילה למקורות שלה תאפשר לנו להבין שאיננו קרבנות שלה.
אנחנו שותפים לא מודעים ליצירת חומת הבידוד/בדידות שלנו וככאלו אנחנו יכולים באופן מודע גם להתחיל להמיס את החומות האלו – ביננו לבין עצמנו וביננו לבין האחרים סביבנו והעולם עצמו.
