הפסיכולוגיה האינדיוודואלית והחברתית אינן מנותקות זו מזו.
הבנה של עולמנו הפנימי יכולה להאיר את ההבנה של החברה המורכבת מאינדוידואלים רבים הנעים בתוכה.
מעבר לכך, אני מאמין שלעולם לא נצליח להבין את עצמנו עד הסוף מבלי להבין את התהליכים החברתיים שנולדנו לתוכם ושאותם למדנו להפנים כחלק מזהותנו.
כדי להבין את התהליך המצער של קריסת החברה הישראלית צריך להבין קודם כל מה מחבר אינדיווידואלים לכדי חברה.
מעבר לפעילות כלכלית משותפת, שאינה דורשת בהכרח זהות משותפת, אפשר לומר שמה שמחבר פרטים לכדי חברה הוא חלום משותף.
החלום המשותף הזה מכונה בסוציולוגיה אתוס.
׳החלום הישראלי׳ במקרה שלנו שנמצא בתודעה של כל חבר בחברה הישראלית אמור היה להיות המכנה המשותף העוצמתי ביותר של זהות ותנועה משותפים.
החלום הזה מורכב מהערכים, האידאות והאמונות המשותפות בדבר צורת ודרך החיים יחד.
כיוון שהחברה הישראלית לא נוצרה מתוך חלום משותף אלא יותר מפוסט טראומה של רדיפה ונסיונות השמדה הרי שישראל בראש ובראשונה הוגדרה יותר כ״מקלט״ ליהודים ופחות כחברה אזרחית עם חלום משותף.
החלום הישראלי ה״מרכזי״ שבירתו תל אביב הפך עם השנים לחלום הצלחה אקסקלוסיבי שהדיר רבים מהאוכלוסיה הישראלית.
החלום החילוני ליברלי התאפיין בשפע, מעמד חברתי גבוה, תרבות, חופש, הייטק ואינדווידואליות .
מעטים זכו לחלוק את כרטיס הכניסה אל ההון הסימבולי והחומרי שהציע החלום הישראלי- תל אביבי.
בתוך כך הלכו והתגברו זרמים בחברה הישראלית עם חלומות אלטרנטיביים, לעיתים סותרים לחלוטין.
כך קבוצת החרדים חיפשה את חלום גאולת הנפש והשייכות שלה ב״עולם הבא״ וצווי האל כפי שבאים לידי מימוש בסמכויות הרבניות הטוטאליטריות.
קבוצת המתנחלים מצאה את גאולת נפשם והשתייכותם בחלום משיחי על קדושת האדמה שהובטחה על ידי האל.
אחרים התגבשו לקבוצה שחלמו ביחד על המנהיג החזק והעוצמתי שהוא יגאל ויושיע.
קבוצות אחרות מצאו את השתייכותם על בסיס אתני פרגמטי.
אפשר לראות לכן איך החברה הישראלית בתהליך שנמשך שנים רבות התפצלה סביב קבוצות שחולמות חלומות שונים לחלוטין לגבי החיים, האמת, הטוב והנכון.
במובן מסויים אפשר לומר
שחלום של קבוצה אחת הפך לסיוט של קבוצה אחרת.
במצב כזה של פיצול חריף כל כך יכולים להיווצר שני סוגי הנהגה.
הנהגה אחת שרואה את הפיצול והסכנות שבו ומלאת מספיק השראה כדי לספר סיפור חדש, ולהזמין חלק גדול של האזרחים לחלום יחד את חלום החיים המשותפים שבאמת היו רוצים במדינה הזו.
הסוג השני של שלטון במצבים אלו הוא שלטון ציני שמזהה את הפצעים, הפיצולים והשברים שבחברה אך במקום לרפא אותם הוא משתמש בהם כדי למנף את הפיצול לצבירת כח ועוצמה עבור עצמו.
לצערנו צורת השלטון השניה הפכה לדומיננטית בישראל ובמקום לאחות וליצור חלום חדש משותף השלטון החריף והחמיר את הפצעים הקיימים עד כדי ניפוץ ושיסוי כל אפשרות לשיתוף.
ה״אחדות״ סביב האסון המשותף שארע בדרום המדינה היא אחדות זמנית השרדותית שלא באמת תרפא את השברים האדירים בחברה.
תהליך שונה אך דומה ניתן לראות כיום בחברה האמריקאית.
ה׳חלום האמריקאי׳ על חופש, אושר ועושר הסתבר גם כן כאפשרי אך ורק לחלק קטן מאד באוכלוסיה.
גם בארצות הברית מנסים שליטים ציניים למנף את התסכול של מי שנדחק מהחלום הזה.
לשבר החברתי בישראל וקריסת החלום המשותף יש השלכות נרחבות על תחושת המימוש העצמי של האזרחים בחברה זו.
באין תחושת חברתיות מלוכדת החברה והתרבות מפסיקים להיות שדה לביטוי ומימוש עצמי.
פוטנציאל הצמיחה וההתפתחות הנפשיים בתוך חברה שכזו הוא דל ורדוד.
רק מנהיגות שרואה את הסכנה ותהליך הקריסה האינטנסיבי של החברה הישראלית לתוך עצמה ותעז להציע חלום חדש לחברה הזו – רק מנהיגות כזו תוכל להוביל לשיקום וריפוי חברה זו.
