אז למה בכלל להתידד עם הכשלונות שלנו? למה לא ״לחשוב חיובי״, להיות ׳ווינר׳ ולהתמקד רק בנצחונות ובהצלחות שלנו?
מסתבר שליכולת שלנו להתיידד עם הכשלונות שלנו יש משמעות עצומה לגבי יכולות ההצלחה שלנו.
ראשית, כשלונות הן שעור חשוב בהבנת הקשר בין הפעולות שלנו ובין התוצאות שלהן.
כשלונות הן למעשה המשוב שאנחנו מקבלים מעולם המציאות אל מול הכוונה, התפיסה והפעולה שבה נקטנו.
מגע קרוב עם הכשלון ולמידה שלו הן חשובות ביותר על מנת להבין איך לחשב מחדש את המסלול על מנת להגיע אל היעד שלנו.
מסיבות הקשורות בילדות המוקדמת שלנו, כשלון עשוי להתפס לעיתים כארוע בלתי נסבל שמעיד על ערכנו והיותנו ׳ראויים׳ או ׳לא ראויים׳.
במצב כזה יפתח האדם דימוי עצמי כוזב של ״ ווינר תמידי׳ שיעשה הכל כדי להצליח.
הדימוי העצמי של ׳הווינר״ התמידי הוא כוזב כיוון שהמציאות מלמדת אותנו שישנם גורמים רבים שאינם בשליטתנו ואין חסינות מטעויות.
התפיסה של ״ווינר תמידי״ על כן תגרום לנו לעיוות של תמונת המציאות כאשר זו מאיימת לסדוק את דימוי הערך העצמי שלנו.
כך לדוגמא בתחילת משבר הקורונה בארצות הברית, הרגיש אז נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ שאין לו שליטה על המשבר שנוצר.
על מנת שלא להחשב ״לוזר״ הרי שטראמפ עיוות את המציאות וטען שהווירוס אינו מסוכן וזאת כדי לשמר בכל מחיר את הערך העצמי שלו כווינר נצחי ששולט בתוצאות הכלכלה.
כל זאת רק כדי לא להכיר בחוסר האונים שלו וחוסר השליטה מול גורם הטבע הזה.
התוצאה הטרגית היתה שיתוק וחוסר פעולה ומעל חצי מליון מתים מקורונה בארצות הברית – יותר כמעט מכל מדינה בעולם – בשנה הראשונה למשבר.
גם כאשר הפסיד טראמפ בבחירות הוא בחר לעוות את המציאות ולטעון שניצח רק כדי שוב לא לשאת את האיום על הדימוי העצמי שלו כ״ווינר״.
אפשר לראות לכן שחוסר ההתמודדות וחוסר הנכונות שלנו למפגש עם הכשלונות שלנו פרושם הכחשה של השליטה המאד מאד מוגבלת שלנו בעולם ויצירה של תרבות שקר וסילוף המציאות כדי לשמר תדמית זו.
המנעות מתחושת כשלון יכולה גם להוביל למתחים וחרדות שכן האיום בכשלון שתמיד נוכח יפגע ביכולת שלנו להיות יצירתיים, פתוחים וחדשניים.
במצבים אלו וכדי להבטיח הצלחה ונצחון נקפיד ללכת רק ״על בטוח״ ולא ליטול סיכונים.
מי שלא מרשה לעצמו להכשל לכן גם לא ירשה לעצמו באמת להצליח.
הדרך להתיידד עם כשלון היא קודם כל להבין שכשלון הוא ארוע ולא תכונה שנדבקת אלינו.
זהו כאמור ארוע חשוב שיש להקדיש לו את כל תשומת הלב על מנת ללמוד ממנו את המירב על הפער בין התוכניות שלנו ובין המציאות וכדי לחשב מסלול מחדש.
חשוב גם לתת ביטוי לכל הרגשות שעולות בנו כתוצאה מארוע כשלון ולנהל שיח מחודש עם הילד הפנימי שבנו.
הילד הפנימי למד להאמין מתגובות הסביבה בה גדל שכשלון משמעותו ״אני לא ראוי מספיק״, ״לא שווה מספיק״ או ״לא אהוב מספיק״.
כיוון שכך, כבוגרים התחושות שיכולות ללוות כשלון הן אשמה, בושה, פחד ואפילו דכאון.
חידוש השיח עם הילד הפנימי שבנו מעורר את ה׳הורה הפנימי׳ שבנו על מנת ליצור חוויה מתקנת ולהפרד מאמונות העבר הללו שהושתלו בילד הפנימי.
השיח החדש הזה יעזור לנו לקבל את עצמנו ללא תנאי, בהצלחה או בכשלון, ולהנות מהדרך, מהעשייה והיצירתיות בלי באמת לדאוג מכשלונות או טעויות שבסופו של יום הן קריאות כיוון להמשך הדרך.
