"כדי לאמץ את הגישה של "לרקוד עם השינוי" כגישה לחיים, חשוב להבין מה המחסומים שעומדים בדרכנו כדי שנוכל באמת לחבק ולהתמסר לשינויים בחיינו"
מאת: אסף לב
לפני אלפי שנים כתב הרקליטוס, פילוסוף פרה סוקראטי, את המשפט האלמותי ״אי אפשר לטבול באותו נהר פעמיים״
גם כשנדמה לנו שאנחנו חוזרים לאותו נהר מוכר וידוע, הרי שהוא כבר השתנה, ומשתנה כל הזמן ולכן הטבילה כעת היא בנהר שונה, אחר.
התפיסה הזו לפיה הכל משתנה כל הזמן יכולה לעורר בנו אי נוחות.
נדמה שחלק מהצרכים הבסיסים שלנו כבני אדם הם בטחון, יציבות, ידיעה מסויימת שמה שהיה הוא מה שיהיה,
שהשמש תזרח מחר כשם שהיא זרחה היום,
ושהשגרה שאנחנו כל כך עמלים לשמר אותה תמשך בדיוק כפי שהיא.
אך האמת היא שונה.
האשליה שמה שהיה אתמול ימשיך גם מחר היא אשלייה חשובה להתפתחות שלנו ולהרגעה של חרדת אי הודאות בעולם.
ואולם, בשלב זה או אחר, שטיח השגרה שמתחת לרגלינו יתחיל לזוז ואשליית היציבות תתערער לתמיד.
משבר הבריאות העולמי של הקורונה שהוא גם משבר כלכלי – פוליטי – חברתי ממחיש איך ברגע אחד אשליית היציבות של 'מה שהיה הוא מה שיהיה' התנפצה במהירות הנגיף.
מהבחינה האבולוציונית אמר כבר דרווין שבטבע ההישרדות היא אינה של החזק ביותר או הגדול ביותר (הדינוזאורים לדוגמא) אלא של מי שמצליח להגיב לשינויים באופן הגמיש ביותר.
הגישה של ״לרקוד עם השינוי״ הולכת בעקבות גישה זו ומעודדת אותנו לחבק את השינוי, להתיידד עם המשבר ולראות אילו שינויים הוא מביא איתו.
גישה כזו פתוחה לאפשרות שהשינוי שמביא איתו המשבר נושא עימו גם איכויות, אפשרויות והזדמנויות חדשות שלא היו קודם לכן.
על פי גישה זו כשהקלפים נטרפים ומחולקים מחדש, גם דברים מפתיעים יכולים לקרות.
ואולם, כדי לאמץ את הגישה של 'לרקוד עם השינוי' כגישה לחיים, חשוב להבין מה המחסומים שעומדים בדרכנו כדי שנוכל באמת לחבק ולהתמסר לשינוי בחיינו.
המחסום הראשון קשור במדד שמאד חשוב להכיר והוא מדד החרדה שלנו.
אפשר לומר שמדד החרדה שלנו מתנהג במובנים רבים כמו מדד לחץ הדם.
רמת חרדה אופטימלית שומרת אותנו ערים, דרוכים, וקשובים לעולם החיצוני.
כמו חיות בטבע, החרדה המתונה שומרת את האינסטינקטים שלנו פתוחים לאיומים ולהזדמנויות שנקרות בדרכנו.
כמו לחץ דם, כשהחרדה יורדת מרמה מסויימת, אנחנו מאבדים את החיוניות שלנו ואת העירנות והדרייב לפעולה בעולם.
ואולם, פעמים רבות שינויים לא מתוכננים שמתרחשים בסביבתנו מקפיצים את מדד החרדה שלנו באופן חד.
קפיצה פתאומית ברמת החרדה, כמו בהלה, היא טבעית ואף פונקציונלית כיוון שהיא מזרימה אנדרנלין רב ומאפשרת פעולה מהירה, כמו פעולת חירום.
עם זאת, אם איננו מכירים היטב את מנגנון החרדה שלנו, קפיצה של החרדה יכולה לשתק אותנו ולפגוע ביכולת שלנו אז להגיב באופן הולם ומתאים לשינוי שמתרחש לנגד עיננו.
כשרמת חרדה גבוהה אינה מטופלת ומווסתת הרי שהיא עשוייה להפוך לכרונית.
חרדה כרונית גבוהה יוצרת אצלנו את האפקט שנקרא ״קירות זכוכית״ או ״תקרת זכוכית״.
אלו הם חומות שקופות שאנו מציבים סביבנו כדי לא לפגוש את אזורי החרדה שלנו וכדי להגדיר את האזור הבטוח לתנועה עבורנו.
שינוי פעמים רבות מפרק את קירות הזכוכית שלנו ומאלץ אותנו לפגוש שוב את רמת החרדה הגבוהה שלנו.
שינוי במובן זה עשוי להיות חיובי היות וההכרח להתעמת עם רמת החרדה הגבוהה שלנו יאפשר לנו להכיר בחרדה הזו שהודחקה אל תוך 'קיר הזכוכית' שלנו.
באופן זה ניתן יהיה לווסת את החרדה הזו ולמוסס את קירות הזכוכית באופן שירחיב את החופש האישי שלנו ולהגיב באופן מתאים והולם לשינויים האינסופיים שמתרחשים סביבנו.
מחסום נוסף שיכול לעצור אותנו בדרך לרקוד עם השינוי הוא ההתמודדות שלנו עם כאב האובדן.
שינויים פעמים רבות לוקחים מאיתנו דברים שיקרים לליבנו.
יכולים אלו להיות מערכות יחסים שאובדות, חפץ יקר שנעלם, תחושות כמו שמחה או בטחון שהיו לנו ואינם עוד, ועוד אובדנים נפשיים או פיזיים.
אחד התהליכים הפסיכולוגים החשובים ביותר כדי לאפשר לנו לנוע בתוך העולם הוא היכולת שלנו להתאבל על אובדנים שאיבדנו.
תהליך האבל מבחינה פסיכולוגית הוא תהליך של עיבוד ומגע עם הרגשות הבוערים המציפים אותנו.
האבל מאפשר לנו להמיר את האנרגיה הבוערת של הכאב, התסכול והזעם על חוסר הצדק שבאובדן לאנרגיה של קבלה, חמלה ואהבה, של עצמנו, של הגורל ושל המגבלה שלנו לשלוט על חיינו כפי שהיינו רוצים.
ברגע שאנחנו מצליחים להיות נוכחים ופתוחים באופן מלא מול העולם אנחנו מגלים יכולת לא רק שלא להמנע ממצבי שינוי אלא להיפך – אנו הופכים לסקרנים ומצפים לשינויים שמתרחשים ואף יוזמים ומקדמים תהליכים כאלו כדי להרחיב את אופק החיים שלנו בתוכנו ובעולמנו.
