"במובן מסויים, טראומה היא קצת כמו נפילה לתוך מחילה צרה וחשוכה.
כמו אליסה בארץ הפלאות, אם אתה מספיק נחוש להגיע אל העבר השני של המחילה ולא להצמד לעולם כפי שהיה, אתה מגלה את הקצה השני של הטראומה,
הקצה שמאיר את הפוטנציאל המשחרר של האנרגיה הטראומטית לפרק את שלשלאות הברזל של המטריקס אליו תוכנתנו בטרם היות המודעות.״
מאת: אסף לב
אין מחלוקת על כך שטראומה היא ארוע קשה, ארוע המשנה את מסלול החיים כפי ש״התכוונו״ לחיות אותם.
יחד עם זאת, מעבודה רבת שנים שלי עם מצבי טראומה, גיליתי שלארוע הטראומטי יש גם צד שני, צד שממעטים לצערי להאיר,
צד שחשיבותו למסלול החיים הפוסט טראומטי הינה מכרעת לא פחות מהארוע הטראומטי עצמו.
הצעד הראשון שחשוב לעשות בעבודה עם טראומה הוא ההכרה שארע ארוע טראומטי רב השפעה.
צעד זה אינו מובן מאליו היות ויכולת ההדחקה שלנו לעיתים מאפילה על הרישום של הטראומה בתודעה שלנו.
לאחר ההכרה בארוע הטראומטי, חלק חשוב וקריטי בתהליך העבודה עם טראומה הוא ההסכמה להתאבל על האובדן שכרוך בטראומה.
כל טראומה מעבר לרגשות הקשים שהיא מביאה איתה כרוכה תמיד באובדן.
האובדן יכול להיות לעיתים של תוכנית החיים שהיתה לנו לפני הארוע הטראומטי.
כך גם טראומה יכולה לקחת מאיתנו את הדימוי העצמי שהיה לנו או מי שחשבנו שאנחנו.
טראומה יכולה לקחת מאיתנו יכולות שהיו לנו, סטטוס חברתי, מעגלי יחסים, חלומות, או אפילו לגזול מאיתנו את הדבר המובן מאליו לכאורה שהוא שלנו – תחושת השלווה והשקט הנפשי.
לעיתים טראומה לוקחת מאיתנו את תחושת הבטחון שלנו בבעלות על גופנו, את הודאות בתחושת הזהות שלנו, ואף לגזול מאיתנו תחושה של יציבות, צדק, או סדר.
חלק מהאבל על האובדנים הללו כמו כל תהליך אבל דורש מאיתנו להסכים להכיל את הכאב העצום כמו גם הכעס על העולם שאיפשר לשיבוש בסדרי העולם שלנו להתרחש.
אני מציין את הצורך לעבור דרך שלבי האבל הללו – הכחשת הטראומה, הזעם, וההסכמה לכאוב – כיוון ששלבים אלו הם תנאי הכרחי על מנת לחתור אל הקצה השני של הטראומה, אל החלק המואר שלה.
כשמסכימים להקשיב, הטראומה מלמדת אותנו שיעור יקר וחשוב על הנחות היסוד איתם אנו מסתובבים בעולם.
הטראומה במובן מסויים נותנת לנו הצצה אל העולם העירום, הממשות ללא כל הכיסויים המנחמים והמלטפים או האגדות והמיתוסים שאנו מספרים לעצמנו כדי לא לראות את העולם כפי שהוא.
כמו וילון מחלון שמוסר בבת אחת, השמש הבוהקת והמסנוורת של המציאות מכה בנו בטראומה, מקשה עלינו להמשיך להתגונן מפני החום הבוער שלה, האמת הקרה שלה.
דווקא נקודת הקיצון הזו עשוייה להיות נקודת מפנה בכל הקשור לעבודה עם הטראומה.
ההסכמה להתבונן אל תוך המציאות העירומה שהטראומה חשפה בלי להתגונן עשויה להיות החוט שיוביל אותנו אל צידה השני של המנהרה החשוכה, ממש כמו בסיפור על אליסה בארץ הפלאות.
בסיפור, הנפילה הכואבת של אליסה לתוך המחילה בעקבות אותו ארנב מסתורי חשפה בפני אליסה עולם חדש שבו כל הנחות היסוד ׳ההגיוניות׳ שלה נשמטות מתחת רגליה.
כשאנחנו מוכנים לשחרר את הנחות היסוד הללו שנשמטו לנו בעקבות הטראומה,, ומוכנים לקחת נשימה עמוקה,
אפשר יהיה אז לגלות שסיפור חדש, אותנטי יותר, בוגר יותר ואמיתי יותר יכול להיות מסופר בתוך העולם הזה.
משמעויות חדשות יכולות אז להוולד, נתיבים חדשים שלא הכרנו קודם, רגשות שלא ידענו שיש בנו, וכוחות שיכולים להוביל אותנו גם כשמסביב חשוך, לבד וקר.
