אחת המצוקות העיקריות בהן עוסקת הפסיכותרפיה הקיומית היא תחושה של אובדן דרך.
משברים של אובדן דרך מתבטאים בכך שאנו חשים שאיבדנו את האחיזה בזהות או בהרגלי החיים שאולי היו משמעותיים עבורנו בעבר אך כיום הם מרגישים כמו ״קליפה״.
התחושות שמתלוות למשבר אובדן דרך הן לרוב תחושות ריקנות, חוסר מוטיבציה, חוסר ערך ואפילו דכאון.
התחושה במצבים אלו היא שאנחנו ׳סוחבים׳ או ׳גוררים׳ את היום יום – מערכות יחסים, עבודה, שגרה – אבל לא באמת חיים אותם.
הגורמים למשבר של אובדן דרך יכולים להיות רבים החל מטראומות מודחקות שהסיטו אותנו בשלב מסויים מהדרך שלנו, דרך אילוצי חיים שחייבו אותנו לשרוד כלכלית ועד למצבי דיכוי משפחתי או חברתי שכיווצו והקטינו את הנוכחות שלנו.
המשותף לכל הגורמים הללו הוא שנסיבות חיינו לא אפשרו לנו להיות בהקשבה עמוקה לעצמי הפנימי שלנו ולכיוון שאותו הוא מראה לנו.
עיקר העבודה לכן בפסיכותרפיה הקיומית במצבים של תחושת אובדן דרך היא ללמוד מחדש להקשיב לעצמנו באמת.
בהקשבה הזו נוכל להפתח מחדש לחלומות שהזזנו לצד כי חשבנו שהם ״לא ריאלים״, לרגשות שלא העזנו להרגיש בגלל העוצמה שלהם ולאפשרויות חיים חדשות שלא היו פתוחות בפנינו קודם לכן.
בעבודתי לאורך השנים עם אנשים שחוו אובדן דרך גיליתי שבעקבות ההקשבה המחודשת לעצמם הם הצליחו למצוא בתוכם את המצפן הפנימי שמראה להם את הדרך שנכונה להם.
הכיוונון מחדש שאנו עושים יחד בתהליך הטיפולי למצפן הפנימי הזה מאפשר לחזק את הבטחון בסמכות הפנימית שלנו שרק היא בסופו של דבר יכולה להוביל אותנו לשביל חיים שהוא באמת שלנו.
