"תקופת חיינו הראשונה איננה רשומה בזכרון המודע שלנו אך כאמור תקופה זו נחרטת עמוק בגופנו וזכרון התאים והעור של שלנו."
מאת: אסף לב
ההגיון הרגשי-פסיכולוגי שלנו שונה משמעותית פעמים רבות מההגיון הבוגר-הראציונלי שלנו.
אחרת קשה לנו להסביר את התופעה הנפוצה כל כך של אנשים בוגרים אינטליגנטים והגיוניים מאד שמוצאים את עצמם נכנסים ונשארים במערכות יחסים פוגעניות, נצלניות ורעילות.
זו יכולה להיות תופעה המאפיינת מערכת יחסים בעבודה, קשרים חברתיים ובהחלט גם יחסים אינטימיים.
החיבור שיצרתי בכותרת המאמר בין שהיה במערכת יחסים פוגענית ובין הפסיכולוגיה של שנת החיים הראשונה עשוי להשמע מוזר.
״למה לחפור בעבר הרחוק אם אפשר להפסיק ולשנות התנהגות כאן ועכשיו״?
נסביר.
ישנן דעות שונות לגבי הקריטיות של השפעת שנת החיים הראשונה שלנו על מבנה האישיות, הדפוסים וההתניות שלנו.
ישנם חוקרים שטוענים שבמידה רבה תקופה זו של חיינו מעצבת באופן עצום את דפוסי ההתנהגות והתקשורת שלנו.
אחרים טוענים שלכל אורך חיינו אנחנו משתנים ומתהווים ברמה הפסיכולוגית.
יחד עם זאת, כולם מסכימים שתקופה זו של שנת החיים הראשונה היא אבן היסוד של תשתית התקשורת, המגע וההתיחסות שלנו בעולם.
הגוף והמיינד שלנו חשופים אז באופן מוחלט לאינטראקציה עם האם וזו נרשמת בגוף כמידע מקודד על עצמנו, בלי לעבור כל סינון של התודעה.
טעות מקובלת היא לחשוב שההיסטוריה הפסיכולוגית שלנו מתחילה מרגע שאנחנו מתחילים לזכור או לדבר.
תקופת חיינו הראשונה איננה רשומה בזכרון המודע שלנו אך כאמור תקופה זו נחרטת עמוק בגופנו וזכרון התאים והעור של שלנו.
בתקופה זו אנחנו מתחילים להרגיש בבית בתוך גופנו.
תחושת הבית הזו צמודה לחוויה של התענגות גופנית עילאית במגע עם האם וההזנה ממנה.
האם נחווית כאלה הטובה והמזינה וכל עולמו של התנוק.
זו הסיבה למעשה שגם כאשר אנחנו בוגרים ועצמאיים הכמיהה שלנו היא לשוב ולהתמזג לתוך אותה אינטימיות ולחוות שוב את אותה תחושת בית ראשונית ועוצמתית, גם אם באופן לא מודע.
עם זאת, כאשר החוויה הבסיסית של שנת החיים הראשונה שלנו היתה פוגענית, נצלנית או רעילה באופן כלשהו, הרי שהגוף שלנו יוצר אז צמידות בין ההתענגות שלנו ובין פוגעניות או ניצול שלנו.
קשה כמה שזה ישמע אנחנו מתחילים אז להרגיש בבית דווקא כשאנחנו מנוצלים או נפגעים.
בסיס זה יכול להסביר בחיים הבוגרים משיכה וחיפוש דווקא של קשרים ומערכות יחסים שבהם אנחנו מרגישים ניצול או קשר מרעיל אחר, ומתקשים להפרד ממנו.
עבודת הריפוי במקרה כזה היא צלילה לחוויה הראשונית הזו והפרדה של הצימוד בין תחושת ההתענגות ובין הקשר הפוגעני, מעיין התניה סאדו מאזוכיסטית במובן מסויים.
כמו בהתמכרות, ההפרדה של הצימוד בין ההתענגות ובין החומר הממכר היא פעולה קשה שדורשת השקעה עצומה של אנרגיה.
כאשר ההתענגות שלנו נפרדת מההקשרות הפוגענית אנחנו נתחיל להרגיש יותר כעס ומחאה על הפגיעה בנו ועל ההתנהגות הלא מכבדת כלפינו.
את תחושת הביתיות המוכרת בתוך הקשר הפוגעני תחליף אז תחושה של ערך עצמי והכרה ש״מגיע לנו קשר טוב, מיטיב ומכבד״.
הדרך לגמילה לכן מקשר אינטימי פוגעני היא מורכבת וקשה אך בסופו של יום היא עושה מקום ליחסים טובים ובריאים שיזינו ויפרו אותנו.
במקרים שאכן נזהה סימנים לתקשורת רעילה נצלנית או מרעילה תדלק אצלנו אז נורית אזהרה שתשמור ותעביר את המסר שקשרים מסוג זה אינם מקובלים עלינו.
