האינסטינקט הראשוני והמובן לחלוטין שלנו בפנייה לטיפול נפשי הוא להעלים את הסימפטום המטריד שלנו בהקדם האפשרי ובמינימום אנרגיה ולהמשיך הלאה.
סימפטומים כאלו יכולים להתבטא כהתקפי דכאון, חרדה, אשמה, בושה, זעם, חוסר שקט או תחושת ריקנות, יאוש וחוסר תוחלת.
יחד עם זאת, הפסיכותרפיה הקיומית, בדומה לרפואה ההומאופתית, מאמינה בלעורר את כוחות הריפוי הפנימיים בתוכנו במקום לחפש את הריפוי והגאולה במקום אחר.
מתוך כך, אחד העקרונות הבסיסים של הריפוי אומר שבשורש הסימפטום המטריד עצמו נמצא הבסיס לריפוי שלנו.
בתפיסה זו לכן אנחנו לא נבקש להעלים את הסימפטום אלא להיפך – נפתח ונקשיב לסימפטום הזה באופן מלא כדי להקשיב ל׳מרשם הריפוי׳ שהוא לוחש לנו.
אם נמחיש לרגע את הסימפטום המטריד בשפת הדימויים, הרי שחשיפה של סימפטום דומה לתמונה של אוזן של פיל שהנפש שלנו מקרינה אלינו.
אנחנו יכולים לבקש למחוק את התמונה הזו ולנטרל אותה.
יחד עם זאת, אם נלך בעקבות הסימפטום, כלומר בעקבות תמונת האוזן הזו, יתחילו להחשף בפנינו גם החדק, הראש, הרגליים, הזנב וגוף הפיל כולו.
אנחנו נחשף אז לפיל הזה במלוא נוכחותו, יופיו ועוצמתו, פיל שכנראה למדנו להדחיק,
אולי כי התביישנו בו, פחדנו ממנו או פשוט לא ידענו שקיים בנו.
במובן זה, הפסיכותרפיה הקיומית רואה סימפטום כחלק מקונטקסט שלם שמנסה לחשוף בפנינו משהו,
משהו שאנחנו לעיתים חוששים לדעת.
ההנחה היא שהעלמת הסימפטום תדחיק חזרה את ׳הפיל הפנימי׳ שלנו אך לא תמחק אותו, מה שיצור בנו מתח מתמיד וחוסר שקט לא מובן.
לשם דוגמא נקח את הסימפטום של התקפי זעם.
התקף זעם מקורו לרוב בכעסים מודחקים שנים אחורה, כעסים שלא ידענו לבטא והדחקנו מסיבות שונות.
ההעלמה של התקפי זעם יכולה להועיל כמובן אך היא תעלים יחד איתה חלק בנו שמנסה לבוא לידי ביטוי ולא יודע כיצד.
כעס בריא הוא אחד הכלים הרגשיים החשובים ביותר כדי לבטא את עצמנו כאשר לא רואים אותנו, דורכים עלינו, פוגעים בנו או מבטלים ולא מכבדים את נוכחותנו.
כאשר הרגש הלא נוח הזה מודחק לאורך זמן ואנחנו לא יודעים איך לעבוד עם האנרגיה הבוערת שלו הרי שכמו הר געש, ברגע אחד הוא יתפרץ ללא כל שליטה שלנו כהתקף זעם ויגרום נזקים לנו ולסובבים אותנו.
הליכה בעקבות הסימפטום של התקף הזעם תלמד אותנו להקשיב לו ביתר קשב.
אנחנו נשאל אז את עצמנו מתי לא באמת הקשיבו לנו? היכן לא ראו ולא כיבדו אותנו ואת מה שיש לנו לומר ולבטא?
ומתי פגעו, העליבו או ביישו אותנו על מי שאנחנו?
החשיבות של השאלות הללו היא לא למען ההיסטוריה עצמה אלא כדי להתחבר מחדש לחוויות המודחקות הללו וללמוד איך לבטא ולתקשר את הכעס שלנו באופן בריא ואסרטיבי ולא תוקפני והרסני, לנו ולסובבים אותנו.
אסרטיביות, בשונה מתוקפנות, מאפשרת לעבוד עם אנרגית כעס באופן שמחזק את הבטחון העצמי שלנו ומעצים את הדחף שלנו לפעול בשם האמונה הפנימית העמוקה שלנו.
אם נביט בהיסטוריה נראה שמה שאפיין את המנהיגים הגדולים ביותר – אם זה גנדי, מרטין לותר קינג, נלסון מנדלה מנהיגות תנועות נשים ועוד – הוא היכולת שלהם לעבוד עם אנרגית הכעס שלהם על הדיכוי והמחיקה שחוו ולרתום את האנרגיה הזו למימוש האמונה שלהם בשוויון וצדק.
גם היכולת שלנו להוביל ולהנהיג את עצמנו ואת הקרובים לנו תלויה ביכולת שלנו להבין ולעבוד באופן אחראי עם אנרגית הכעס בתוכנו.
לסיכום, כמו בהקשבה לסימפטום התקפי הזעם כפי שראינו, גישת הטיפול של הפסיכותרפיה הקיומית מייחסת חשיבות עליונה להקשבה לכל סימפטום מטריד שאנו חווים מתוך האמונה שכאמור בשורש הסימפטום עצמו, מטריד ומעיק ככל שיהיה, טמון גם שורש הריפוי, הצמיחה והמימוש העצמי שלנו בעולם.
