מוכשרים וברי מזל ככל שנהיה – חלק מההתמודדות שלנו בחיים היא עם מצבים שבהם המציאות מסרבת לתוכניות שלנו.
זה יכול להיות פרטנר פוטנציאלי שאנחנו מעוניינים בו אך מסרב לנו, ראיון עבודה לא מוצלח, או בקורת ושיפוט מאנשים קרובים.
לפעמים אלו יכולים להיות גם כשלונות בפרוייקטים שלקחנו על עצמנו, אובדן של כספים מסיבות שונות, שיבוש תוכניות בגלל כשל בריאותי שלנו ואפילו טראומות שונות שמשבשות ומטות את כל נתיב חיינו.
המשותף לכל הארועים הללו הוא שבכולם החיים/המציאות אומרים לנו ״לא״ – לא לפנטזיות שלנו, לא לתוכניות שלנו, לא לרצונות שלנו, לא לחלומות או לצרכים העמוקים שלנו …
בגלל הקושי הגדול של הכלה של תחושת הדחייה ישנה גישה שתומכת – כמו באימון של אנשי מכירות או תנועות פוליטיות מסויימות – להתנתק רגשית במצבים הללו ולפתח אגרסיביות כדי ״להפוך את ה׳לא׳ ל׳כן׳.
הגישה הזו למעשה מבקשת מאיתנו להתנתק רגשית, להיות ״גברים״ ו׳לאנוס׳ את המציאות למאוויים שלנו.
הגישה הזו מתעלמת מכך שיכולות השליטה שלנו במציאות מוגבלות, קצת כמו הנסיון לאלף את האוקיינוס…
במידה ואנחנו לא רוצים לעוות את המציאות ומוכנים לקבל את הסרוב של המציאות אנחנו חווים אז את כאב הדחייה.
אך מדוע הכאב של הדחייה קשה כל כך עד כדי הרצון להתנתק ממנו לחלוטין?
מדוע הדחייה קשה עד כדי כך שרבים מאיתנו שלא בוחרים בגישה האגרסיבית למציאות, פשוט בוחרים ללכת ״על בטוח״ ולהמנע לחלוטין ממצבים שמסכנים אותנו בסרוב, דחייה, כשלון או הפסד?
פעמים רבות הקושי העצום לחוות דחייה קשור בחוויה הראשונית ביותר שלנו בבית בו גדלנו.
חשוב להבין שתחושת הקבלה בתקופות הראשונות של חיינו היא זו שמגדירה את הערך העצמי הבסיסי ואת תחושת הזהות של מי שאנחנו.
ברגע שיש פצע ראשוני של דחייה בתקופות הראשונות של חיינו ולא הרגשנו אהובים כפי שאנחנו הרי שכל אמירת ״לא״ או בקורת מצד העולם, וכל הפסד או כשלון פעוט נחווים בעוצמה דרך הטראומה הראשונית הזו.
ה״לא״ הזה אז, שיכול להחוות לכשעצמו כארוע קטן וחסר חשיבות- נוגע באותו פצע עמוק ולכן הופך את הדחייה שאנו חווים לעצומה הרבה יותר מההקשר הרגעי שלה.
ברגעים הללו של הדחייה אנחנו חווים רעידת אדמה רגשית שבה הערך העצמי שלנו יכול להתכווץ בשניה אחת ואנו חווים אז עלבון, השפלה וכאב עצום.
הקושי הגדול במצבים הללו הוא הפער פעמים רבות בין הידיעה הראציונלית של הערך, היכולות והכשרון שלנו בעולם אל מול התחושה הפנימית הבלתי נסבלת שבה הדחייה מוחקת אותנו ממש.
חשוב להבין שהפער העצום הזה הוא בדיוק הפער בין הבוגר הראציונלי והמציאותי שלנו והילד הפנימי שממשיך לחוות את כאב הדחייה גם שנים רבות אחרי.
הריפוי של אותו פצע דחייה עתיק ועמוק – יכולה זו להיות דחייה משפחתית, חברתית או תרבותית – ריפוי זה מתחיל דווקא במוכנות שלנו לחוות את אותן תחושות בלתי נסבלות ולתת להן מקום בתוכנו.
למרות שהאינסטינקט הבסיסי שלנו הוא לצנזר ולאלחש כאב ולחתור רק לתחושות נעימות – הרי שההגיון הפסיכולוגי של הריפוי מבקש מאיתנו דווקא להפתח אל הכאב שבכל סרוב, דחייה, שיפוט או כשלון שאנו חווים.
ההפתחות הזו אל הכאב היא למעשה ההפתחות אל הילד הפנימי שאותו אנו רוצים לפגוש היום מחדש.
כל דחייה או סרוב בהווה לכן היא חשיפה מחודשת אל הילד הפנימי והזדמנות מחודשת של תיקון בקבלה וחיבוק כלפיו למרות הכשלון, הדחייה וההפסד.
קבלה כזו כל פעם מחדש תוכל לייצב את תחושת הערך העצמי שלנו גם כשהנסיבות החיצוניות לא מחמיאות או נעימות לנו.
ככל שנוכל לקבל את עצמנו בכל סיטואציה וגם במצבי דחיייה וכשלון הרי שנוכל להתמודד באופן יותר מציאותי עם סיטואציות כאלו.
אנחנו נבין אז שהדחייה או הכשלון לא קשורים בערך או בזכותנו להיות אהובים כפי שאנחנו אלא בתנאים מסויימים שלא התמלאו במציאות וגרמו לתוצאה המכאיבה.
כך למשל דחייה מבן זוג פוטנציאלי אינה מעידה על ערכנו אלא על צרכים מסויימים של בן הזוג שהוא לא מאמין שנוכל למלא עבורו.
כך גם דחייה במקום עבודה שמעידה על צרכי הארגון שאינם תואמים למשאבים שאנו מציעים לו.
גישה זו אינה מציעה לנו להתנער מאחריות לתוצאות או סיטואציות שמתרחשות לנו אלא מבקשת להפריד בין הערך העצמי הבסיסי שלנו ובין הפעולות שלנו בעולם וההשלכות שלהן.
דווקא ראייה מציאותית ועניינית של המציאות שאינה מתעלמת מהסערה הרגשית של הדחייה – דווקא זו תאפשר לנו לפעול באופן מיטבי מול הסיטואציה כדי לאפשר ליצור במציאות תנאים חדשים שבהם ה״לא״ אולי יוכל להפוך ל״כן״.
כל זאת נוכל לעשות דווקא אם נפסיק להדחיק את העוצמה הרגשית והכאב שלנו – הדחקה שהופכת בעצמה לדחייה עצמית שיוצרת מעגל אכזרי שרק מעצים את פצע הדחייה הראשוני שממנו אנו באים.
