"במידה כאמור ונזכור שחידוש הנביעה הפנימית של מעיין הנתינה שלנו הוא תנאי הכרחי להעצמה שלנו כמו גם של הזולת שאליו אנו מכוונים הרי שהנתינה הזו תהפוך למעגל שמעצים בו זמנית את שני הצדדים בלא למלא צד אחד על חשבון ריקונו של השני."
מאת: אסף לב
רובנו ככולנו גדלנו על הערך העליון של עזרה לזולת כבסיס לקיומה של חברה אנושית הגונה.
ואולם, גם כאנשים העוסקים בעזרה ושרות לזולת וגם בחיינו האישיים ביותר אנחנו נתקלים לא מעט בדילמה מתי ההתמסרות לזולת הופכת להקרבה ונטישה עצמית.
למרות שקשה לשרטט את הגבול בין נתינה והקרבה ונטישה עצמית חשוב להבין את הקריטיות של ההבחנה הזו גם עבור עצמנו וגם עבור הזולת לו אנו מבקשים לעזור.
הדוגמא הממחישה ביותר את יחסי הגומלין בין נתינה ובין העצמי שלנו הוא בהוראות לנוסעים לטיסה בעת מצב חירום.
כאשר אנחנו יושבים עם ילד במושב הסמוך לנו, הרי שבניגוד לאינטואיציה המוסרית שלנו ההנחיה בהפעלת מסיכות החמצן היא קודם כל על פניו של המבוגר ורק לאחר מכן על פניו של הילד.
ההבנה היא שהמבוגר הוא שאחראי לפעולות ההצלה גם עבור הילד ואם המבוגר לא יקבל את החמצן הדרוש לו הוא לא יוכל לתפקד באופן אופטימלי עבור הילד.
ההבנה הזו מדוייקת בעיני גם לגבי כל הקשור להתמסרות וסיוע לזולת.
כאשר אנחנו נוטשים את עצמנו, הצורך וההזדקקות שלנו ומתמסרים לזולת הרי שהמעיין שממנו אנחנו שואבים את משאבי העזרה הזו ילך ויתייבש.
בשלב מסויים החיוניות, האנרגיה והעוצמה שלנו ילכו ויפחתו ולכן גם איכות הסיוע שלנו תפגע.
התופעה הזו לצערנו מתרחשת רבות בשרות הציבורי למשל כאשר מצד אחד נדרשים עובדי הציבור – הרופאים, האחיות, המורים, הכבאים ושאר עובדי הציבור – לתת שרות איכותי וקשוב לאזרחים בו בזמן שהמדינה ״מייבשת״ את תקציבי ההשקעה בעובדים אלו.
תופעת השחיקה של עובדי ציבור לאורך זמן היא בדיוק דוגמא לצורך לשים לב למקור הנתינה לזולת ולהשקיע בתנאים שיאפשרו לו עצמו להיות במיטבו בשעה שהוא מתמסר לזולת.
השחיקה הזו של מי שעסוק בנתינה והתמסרות לזולת היא אינה גזירה משמיים.
במידה כאמור ונזכור שחידוש הנביעה הפנימית של מעיין הנתינה שלנו הוא תנאי הכרחי להעצמה שלנו כמו גם של הזולת שאליו אנו מכוונים הרי שהנתינה הזו תהפוך למעגל שמעצים בו זמנית את שני הצדדים בלא למלא צד אחד על חשבון ריקונו של השני.
