המונח ׳תקרת זכוכית׳ מתאר מצב בו אדם חווה פער בין הרצון שלו להיות במקום מסויים בתחום חיים מסויים לבין המקום שבו הוא נמצא בפועל.
מאת: אסף לב
המושג 'זכוכית' משקף את העובדה שהחומה ביני ובין המקום בו אני רוצה להיות היא שקופה עבורי, כלומר איני יכול לראות את הסיבה שמונעת ממני להגיע למקום שאני רוצה אך ברור לי שמשהו חוסם אותי באופן עקבי מלהגיע לשם.
הדוגמא המובהקת ביותר בחברה לתקרת זכוכית הוא עניין ה׳מעמד׳.
לאורך תקופות שונות בהסטוריה באזורים שונים של העולם, מצאו את עצמם חלק מהאוכלוסיה כמשתייכים ל׳מעמד׳ נחות יותר מאשר אחרים.
כך למשל נשים במשך שנים רבות זכו למעמד כזה ונמנעה מהם לדוגמא הזכות להשתתף בבחירות.
כך גם השחורים בארצות הברית היו משך שנים במעמד נחות של עבדים וגם לאחר מכן סומנו כנחותים מהמעמד הלבן.
הקרנת המסר כלפי חלק מבני החברה כנחותים מהשאר מייצרת תחושה פנימית של ערעור ערך וחוסר מסוגלות ועל כן מייצרת מעין ׳תקרת זכוכית׳ שמפרידה בינם ובין השאר.
לפעמים אפילו בתוך המשפחה נוצרים 'מעמדות' כך שלמשל אחד הילדים מוגדר כ׳מוצלח׳ בעוד שאחר מסומן ככזה ש׳לא יגיע רחוק׳.
התיוגים הללו שמופנמים עשויים להפוך לתקרת זכוכית עבור האדם שמאמין במגבלות ובתבניות שתייגו אותו לתוכם.
אם נכליל את אופן היווצרות תקרת הזכוכית ניתן לומר שכל הגדרה, תיוג, או תיבנות שמגיעה אלינו מבחוץ ושאנחנו מאמינים בה עשוייה לאורך זמן להחוות על ידינו כמגבלה ממשית.
בהמשך החיים אמונה זו עשויה לחסום את הנביעה שלנו כתקרת זכוכית מעל ראשינו ולצמצם את אופק התנועה שלנו בעולם.
כך אנחנו יכולים למצוא את עצמו בעולם מנסים באופן מודע להצליח ולעשות את מיטב יכולתנו בשעה שבאופן לא מודע מתקיימת בתוכנו אמונה מגבילה כמו ׳אני לא חכם מספיק להצליח׳ או 'אין בי את מה שדרוש למשימה הזו׳ או 'הכח תמיד יהיה אצל אנשים אחרים' ועוד ועוד.
משפטים אלו מבטאים אמונות שכמו משקולות סוחבות אותנו הרחק מהמקום בו אנחנו רוצים להיות.
ישנן גישות שונות להתמודדות עם תקרת זכוכית.
דרך אחת היא להתעלם או להתכחש לתקרה הזו, ככל הנראה מתוך רצון להמנע מהתסכול הכרוך בזיהוי של תקרה כזו.
המחיר של עמדה כזו הוא צמצום מרחב המחייה הנפשי/פיזי שלנו לתחומי המגבלה שלמדנו להאמין בה של תקרת הזכוכית.
עמדה שונה כלפי תקרת זכוכית היא הנסיון לנפץ אותה בכח, לפרוץ אותה כדי ללכת מעבר לה.
הסכנה בגישה שלא לוקחת בחשבון את התהליך הדרוש להמסת חומת זכוכית היא הכחשה והדחקה של חלקי נפש בתוכנו.
הנזק שיכול לנבוע מקיצור דרך כזה הוא פיצול של התודעה שלנו.
פיצול זה גורם לכך שחלק אחד בנו יכול לומר שהוא מעבר לחומת הזכוכית והשתחרר מהאמונה המגבילה בעוד שחלק אחר שלא עבר את הטרנספורמציה מוכחש ומודחק אל תוך התודעה פנימה.
התוצאה של תהליך חלקי כזה עשויה להיות פאסאדה של כח ובטחון כלפי חוץ שבבסיסה פחד, כאב וחולשה שמקורן באותן אמונות מגבילות שנותרות ללא שינוי.
הדרך השלישית שאותה מאמצת הפסיכותרפיה הקיומית להתמודדות מול תקרת זכוכית היא פיתוח אסטרטגיה שמצד אחד תזהה ותתעמת עם תקרת הזכוכית אך תעשה זאת באופן שימוסס את תקרת הזכוכית הזו מבפנים כך ששברים מאותה זכוכית לא יחדרו לתוכנו.
המשמעות הפרקטית של המסת אותה תקרת זכוכית היא כניסה אל לב המנגנון שיצר את אותה תקרה מלכתחילה.
ההבנה היא שגם אם מקורה של תקרת הזכוכית היא במסרים ותיוגים מודעים או לא מודעים שהגיעו אלינו מהסביבה, הרי שמה שבפועל יצק את אותה תקרת זכוכית מעל ראשינו הוא האמונה שלנו באותם תיוגים ומסרים.
אמונה זו לאורך זמן ובעקביות קיבעה את תקרת הזכוכית המגבילה בתוכנו פנימה.
חלק משמעותי מהמסת תקרת הזכוכית היא להתחיל להטיל ספק באותן אמונות, מסרים ותיוגים חיצוניים שלרוב מצאו את דרכן אלינו בילדות.
הסיבה לכך שאימצנו את אותן אמונות היא שכילדים אנחנו מאד פתוחים ופגיעים לכל שדר של הסביבה החיצונית ולכן נוטים לאמץ ולהאמין בכל מבט או תיוג חיצוני כלפינו.
דווקא האמונה שלנו בערכנו ובמי שאנחנו יכולה לתת לנו את הכח להפריד מאיתנו אמונות מגבילות ולהמיר את האמונות הללו באמונות מקדמות, מחזקות ומרחיבות.
זיהוי של אמונות מגבילות, המסה שלהן והפרדות מהן הוא אינו תהליך פשוט שכן הוא מחייב כאמור כניסה אל תוך ליבת העצמיות שלנו, כור ההיתוך של כלל אמונותינו על עצמנו ועל העולם.
ואולם, רק הסכמה לכניסה לעומקים הללו תאפשר באמת טיפול שורשי ומעמיק באותן חומות ותקרות זכוכית שמגבילות את החופש שלנו והאופק שלנו להיות כל מי שאנחנו באמת יכולים להיות.
