"הקשבה ועשיית מקום לרגשות לא נעימים אלו שלרוב כאמור מתוייגים כ׳שליליים׳ עשויה להפוך אותם למנוע עוצמתי לשינוי ולהרחיב את נקודת המבט שלנו אל מעבר לאופק שנתון לנו ברגע זה."
מאת: אסף לב
כיצורים אנושיים פגיעים וחשופים בעולם הזה כולנו מרגישים פחד, לעיתים כאב ולעיתים גם יאוש.
נדמה שהמוסכמה שהרגשות הללו מתוייגים ׳כשליליים׳ גורמת לנו להתבייש בעצם התחושות הללו עצמן ובעצם העדות לחולשה כביכול שהן משדרות.
כך למשל מחנכים גברים ש״אסור לפחד״ כדי לא להחשב ״פחדן״.
באופן דומה רווח הפתגם שאומר ״ מי שמאמין לא מפחד״.
בהמשך לכך גם ביטוי של כאב כמו בכי נאסר על גברים כיוון ״גבר לא בוכה״.
כמובן שמה שנאסר על גברים מתייג גם נשים כחלשות אם הן בוכות או פוחדות.
לגבי יאוש, גם כאן הרוח הכללית משתקפת בפתגמים כמו ״אין בעולם יאוש כלל״
כך ניתן לראות כיצד המסרים שעוברים אלינו מהחוץ הם של דה-לגיטמציה של כל ביטויי החולשה הללו.
הנחת היסוד שלנו בכל עבודה נפשית עמוקה היא להתחיל מעמדה של כנות מלאה עם עצמנו לגבי הרגשות שלנו.
כל הסתרה או צנזור של רגשות שלנו מחשש לאי לגיטימיות שלהם פשוט תמנע מאיתנו קרבה אל מקור הפצע.
מעבר לכך, כפי שהדגשתי בכל המאמרים שלי, הרגשות שלנו – נעימים כמו גם הלא נעימים – הם מקור המידע המהימן והחשוב ביותר עבורנו לגבי המקום בו אנחנו באמת נמצאים ביחס לעצמנו וביחס לסביבה שלנו.
לזהות את המיקום הרגשי שלנו פרושו גם להבהיר לעצמנו את הדרך לנוע מהנקודה הזו אל מקום חדש.
על כן הטשטוש שלנו של העמדה הרגשית האמיתית שלנו בכל רגע נתון מטשטש גם את האפשרות שלנו למפות את דרכנו בעולם.
כך למשל אם 'נעשה מקום' לפחד ונקשיב לו נגלה שהוא מספר לנו על מפת האיומים שעומדים בפנינו.
המיפוי הזה חשוב כיוון שבאופן זה הפחד משאיר אותנו ערים לסכנות שניצבות בדרכנו ולכן מאפשר לנו להתגייס ולהערך באופן מיטבי לטיפול בסכנות אלו לעולמנו הגופני או הנפשי.
באופן דומה הכאב מספר לנו על הנקודות הרכות שלנו, הפגיעות שלנו כמו גם הרגישות שלנו.
הכאב חושף אותנו בפני עצמנו ובפני אחרים לפגיעות ולשבריריות של קיומנו בעולם.
התכחשות לכאב עשויה ליצור את האשליה לנו ולסביבתנו שאנו חסינים ובלתי פגיעים.
ואולם מבחן המציאות בשלב זה או אחד ינפץ את השקר האשלייתי הזה ולא יתן לנו ברירה אלא להתייחס ולטפל במקומות הכואבים שלנו.
גם היאוש הוא לעיתים שחקן מפתח בחיים הנפשיים שלנו, אם כי רבים מעדיפים להתכחש לו.
היאוש למעשה מספר לנו על כך שהגענו לגבול יכולת ההכלה שלנו לגבי מצב מסויים וההשלכות הנפשיות רגשיות בתוכו.
התחושה לפעמים במצבי יאוש היא שכל דרך שאנו מנסים מובילה אותנו למבוי סתום.
אני רואה את החשיבות ב'לעשות מקום ליאוש' ולא להתכחש אליו ביכולת לראות בו נקודת קצה שממנה אין לנו אלא לעשות סיבוב פרסה, עם כל המחירים הכרוכים בכך, ולשנות את דרך הפעולה שלנו.
כאשר תחושת ה״נמאס לי״ והיאוש בעקבותיה מובילות אותנו לפעולה של ״חישוב מסלול מחדש״ הרי שאנחנו מפסיקים לראות ביאוש שורה תחתונה אלא נקודת קצה כאמור לפני שינוי משמעותי תודעתי שמתחייב מתוך המצב.
הקשבה ועשיית מקום לרגשות לא נעימים אלו שלרוב כאמור מתוייגים כ׳שליליים׳ עשויה להפוך אותם למנוע עוצמתי לשינוי ולהרחיב את נקודת המבט שלנו אל מעבר לאופק שנתון לנו ברגע זה.
