סביב טיפול נפשי קיים סוג מסויים של מסתורין.
זאת כיוון שה׳תוצר׳ של התהליך הוא אינו מוחשי אלא מתקיים מרגע לרגע בחווית החיים שלנו.
כשננסה בכל זאת להגדיר את תמצית התכלית של התהליך הטיפולי ו״מה בעצם קורה בטיפול״ התשובה שעולה תופיע פעמים רבות בדימויים.
השפה הבסיסית של הנפש שלנו היא שפת הדימויים, התמונות והתחושות, עוד טרם הופעת המילים והמחשבות.
אחד הדימויים המרכזיים שעולים בי כשאני חושב על תכלית הטיפול היא ציפור שמנערת מעליה משקולות שתלויות על כנפיה.
המשקולות שלנו יכולות להיות עשויות מחוויות שונות שעברנו לאורך חיינו שהיו כבדות מידי מכדי לעבד ולהכיל אותן ולכן נשארו כמשקולות על כנפינו,
עוצרות אותנו מלהמריא בעקבות הלב, החלומות והדם הבוער בתוכנו.
חוויה שהיא כואבת מידי, מפחידה מידי או מכעיסה מידי, שאינה ניתנת להכלה, מוגדרת כחוויה טראומטית, אפילו אם איננו מודעים אליה.
פעמים רבות אנחנו מנסים לפצות על חוסר היכולת שלנו לעוף בהתמכרויות או ׳החייאה מלאכותית׳ של תחושת החיות שבנו.
לפעמים הסימפטום המרכזי לכך הוא דכאון שאופף אותנו ומבטא את חוסר המסוגלות שלנו לפרוש את הכנפיים שלנו במלואן.
לפעמים המשקולות הללו נמצאות שם כל כך הרבה זמן עד שאנחנו כבר מפסיקים להאמין שאי פעם יכולנו בכלל לעוף.
אנחנו בזים אז לכמיהות שלנו או של אחרים סביבנו כ״סתם פנטזיות״, ״אשליות״ ומעודדים את עצמנו ואחרים להיות ״ריאלים״.
השיקום של יכולת המעוף של התודעה שלנו כרוך ראשית בהכרה שישנן משקולות שמכבידות עלינו.
הניעור של המשקולות הללו אז הוא המהלך שבאופן טבעי ממש יאפשר לנו לפרוש את הכנפיים שלנו במלואן ולנוע בעקבות הקול הפנימי שבנו.
