אחד האפקטים החזקים ביותר של הטראומה האכזרית שפקדה את ישראל בתקופה האחרונה היא התפרקותם של סיפורים שנאחזנו בהם שנים רבות.
כך למשל התפרק סיפור ה״בטחון״ שמכרו כל כך הרבה זמן לציבור, הסיפור של חסינות מול כל מה שעומד מול המדינה.
סרטוני הזוועה של סיוט השביעי לאוקטובר 23 מפרקים מול העיניים את הסיפור על ה״אדם״ ומה שסיפרנו לעצמנו עליו ועל מה שהוא מסוגל לעולל לאחרים, אם רק יוכל.
פוליטיקאים, עסקנים ואופרטוניסטים למיניהם מתנפלים על הטראומה הזו כדי למכור לנו סיפור חדש, להחליף סיפור בסיפור.
ואכן פרוק הסיפורים שסיפרנו לעצמנו על עצמנו ועל העולם הוא הארוע הדרמטי ומעורר החרדה הגדול ביותר בכל טראומה.
אנחנו נוטים לחשוב שטראומה היא ארוע החורג מ״הרגיל״ אך כשחושבים על כך יותר לעומק הטראומה נוכחת כל הזמן.
המוות שאנו פוגשים ביום יום סביבנו – אם ממחלה, תאונה או סיבות אחרות – דופק יום יום על דלתות התודעה שלנו.
המוות הוא ההעלמות הטוטאלית של הסיפור.
מסיבה זו ביום יום אנו ממהרים לארגן טקסים שאורזים את המוות בצורה ״מהוגנת״ כך שלא נהרהר יתר על המידה על השלכות המוות על הסיפור שאנו מכנים ״החיים״.
רבים אפילו מפליגים מעבר לכך על כך ש״הסיפור ממשיך אחרי המוות״ – עד כדי כך מעוררת בנו אימה ההעלמות של היכולת של לספר עוד סיפורים.
זהו גם הרעיון מאחורי ״הסיפור שלפני השינה״ שאנו מספרים לילדים כיוון שפעמים רבות הפחד משינה הוא כמו הפחד ממוות – כלומר הפחד ממה שיקרה כשיגמר הסיפור של היום, מה נפגוש שם?
הפחד מהריק שמשאירה אחריה הטראומה הוא אולי הפחד הגדול ביותר.
אנחנו כמעט מתמכרים למלא את הריק הזה בסיפורים ביום יום – רכילויות, חדשות, סרטים, סדרות, רשתות חברתיות, תוכניות ראליטי – הכל רק כדי לא להתבונן בממשות הריקה שעוטפת אותנו מכל עבר ומאיימת להתגנב פנימה.
אפשר לומר שהטראומה כמו בארועי ה7/10 היא הפריצה של הממשות את גבולות הסיפורים שסיפרנו לעצמנו בלי אזהרה מוקדמת.
הממשות הזו טורפת את הסיפורים שלנו ומאלצת אותנו לעמוד מול ממשות חיינו בעירום מביך, מעורר חרדה, וגם בושה.
הפיתוי הוא כאמור להזדרז ולספר לעצמנו סיפור חדש שיכסה על תהום הממשות.
קצת מפחיד להודות לפעמים שאנו כבני אדם לעתים פשוט לא מסוגלים לפגוש את העולם כפי שהוא בממשותו.
כמו ילדים לפני השינה אנחנו מבקשים מה״מהמבוגרים״ סביבנו לספר לנו סיפורים – העיתונאים, הפוליטיקאים, הבדרנים, הפייסבוק, הטוויטר, הטיקטוק- שימלאו את חיינו בסיפורים כדי שלא נחשף לממשות.
בסיפור ההתעוררות של הבודהה סדרת הארועים שגרמה לו להתעורר אל הממשות של קיומו כפי שהיא היו אותם טראומות של יום יום שאנחנו ממהרים להדחיק.
הטראומות של היום יום שפגש הבודהה היו האדם החולה והסובל מכאב, הזקנה שמכרסמת את כוחות החיים והמוות כמובן ששם קץ לסיפורים כולם.
הטראומות האלו ש״מנורמלות״ ביום יום כ״חלק מהטבע״ ועוד קלישאות מעין אלו הן הביטוי החזק ביותר ליכולת ההדחקה שלנו את הממשות של קיומנו.
הממשות הזו למעשה אומרת שאנחנו בסופו של יום מופע קוונטי של הרף עין, מופע שקרה במקרה ובאותה אקראיות גם יעלם באופן זה או אחר.
גם אם נספר לעצמנו שאנו ״עם הנצח״ או ששארים גנטיים ״ימשיכו אותנו״ הממשות היא שאנחנו, כולנו, לא כאן כדי להשאר ומעולם גם לא נועדנו להשאר.
התחלת ריפוי הטראומה שמציעה הפסיכותרפיה
הקיומית היא במוכנות שלנו להתיידד עם הממשות כפי שהיא, ממשות שחושפת הטראומה במלא העוצמה.
חלק משמעותי מתהליך הריפוי הוא המוכנות שלנו לא להתפתות ולמהר לספר סיפור חדש שיעטוף שוב את הממשות ב״משמעות״ כוזבת ו״יגאל״ אותנו מעצמנו.
כמו בזן בודהיזם, הפסיכותרפיה במצבים אלו היא ההסכמה להתיידד עם הממשות -עירומה כפי שהיא – מסיפורים שהלבשנו עליה לאורך חיינו, ולקבל אותה כפי שהיא – רצף של ארועים ורגעים קוונטים אקראיים לחלוטין שהתודעה שלנו ערה להן ושותפה להתרחשותם .
חלק משמעותי של השחרור מהסיפורים הללו – כולל האידיאולוגיות העקשות ביותר שלנו – היא המוכנות שלנו להכיל ולהתיידד עם עוצמות רגשיות שלא תמיד הסכמנו או ידענו איך להכיל.
כך למשל שחרור מסיפורים כאלו שנאחזנו בהם יכול לעורר בנו חרדה גדולה, חוסר אונים, כאב, בושה ולעיתים גם זעם גדול.
היכולת שלנו לעבור דרך העצמות הרגשיות הללו בלי להדחיק או להכחיש אותן או לעטוף אותן בעוד סיפור או אידאולוגיה גדולה היא מה שיאפשר לנו להרפות מהטראומה באמת ולהפתח אל הממשות, בדיוק כפי שהיא.
עם המנטליות הזו של הסכמה להכיל את הרגשות הבוערים שלנו מבלי לעטוף אותם בעוד סיפור נלמד גם בעתיד לפגוש ארועים קשים או דרמטיים כמו מחלה, זקנה או מוות כמו הבודהה, כלומר כארועים שחונכים אותנו את תוך הממשות כפי שהיא, מעבר לסיפורים או ל״משמעות״ שאנחנו לפעמים לא מפסיקים להלביש בה את הממשות העירומה הזו שנקראת פשוט ״החיים שלנו״ .
