"מתוך השחרור מאותן תפיסות אידאליות שאנו אמורים להתאים אליהן וקבלה מלאה של ה׳פתולוגיות׳ שלנו אנחנו מתפנים להפסיק לצנזר את עצמנו ואת החומרים שאיתם מפגישים אותנו החיים."
מאת: אסף לב
אחד האתגרים הגדולים עבורנו כמי שמבקשים את הבגרות הנפשית האמיתית הוא לקבל באופן מלא ולעבוד עם כל חומרי החיים שהעולם מציב בפנינו.
כמו אמני-חיים שהיצירה האחת שלהם היא החיים עצמם, אנחנו נדרשים לא להפלות בין חומרים רכים, נעימים, ומלטפים ובין חומרים קשים, דוקרים ובוערים.
כשאני אומר חומרי חיים אני מתכוון גם לחומרים הפנימיים כמו הרגשות שלנו, המחשבות שלנו והתחושות שלנו כמו גם החומרים החיצוניים כמו הארועים, ההתרחשויות והעולם החומרי עצמו.
כך למשל חומרי חיים יכולים להיות התבוסות שנחלנו, הטראומות שחווינו, היאוש, המלחמות שצלקו אותנו, הכאבים, הפחדים כמו גם החגיגות, ההצלחות הגדולות, האתגרים שחצינו, האהבות והצחוק.
כל ארועי הקצה הללו, הנעימים כמו הפחות נעימים, הם חלק מחומרי החיים הנתונים לנו שכל נסיון להעלים או לערוך אותם עשוי לצמצם אותנו, את מי שאנחנו.
מעבר לכך, נסיון השליטה על הופעת החומרים הללו היא אשלייתית.
אין לנו באמת שליטה על הופעתם של רגשות, מחשבות או תחושות, כמו שאין לנו שליטה על ההסטוריה או הביוגרפיה שלנו.
אני לא באמת יכול להחליט שעכשיו יהיה לי כואב, או עצוב או שמח אלא אם אני מפעיל מניפולציה על עצמי דרך סוגסטיה או חומרים פסיכואקטיביים.
אין כמובן כל פסול מוסרי במניפולציות הללו אלא שהן מנסות לכוון את עצמנו לאיזה שהוא ״אני אידאלי״ שאמור להיות שמח, רגוע, קליל ומי בעצם יצר את האידאל הזה מלכחילה?
במקום לקבל את עצמנו בדיוק כפי שאנחנו ומשם להתחיל את התנועה שלנו בעולם, אנחנו מותנים בכך שרק אם נהיה במצב כזה או אחר אז ניהיה ״ראויים״ להשתתף במשחק החיים באופן מלא.
אם נשים לב לכך, אנחנו משקיעים הרבה אנרגיה בסינון, הדחקה, עריכה, צנזור, והמנעות ממחשבות, תחושות או רגשות שאינם נעימים לנו ושאינם מתאימים לעצמי האידאלי שהיינו רוצים להיות.
באופן משלים המוכנות שלנו לראות את העולם כפי שהוא נפגעת ואנחנו מפתחים סוג של ראייה סלקטיבית שרואה רק את מה שהיינו רוצים לראות ושלא מעורר בנו רגשות לא נעימים.
כל אקט כזה של צנזור פנימי הוא ניכור ונטישה של העצמי האמיתי שלנו, של חומרי החיים האותנטיים עם כל מגוון הצבעים שלהם שרק מהם נוכל ליצור את מי שאנחנו באמת.
בעיני הגישות של ״התיקון העצמי״ או ה״שיפור העצמי״ טועות בהנחת היסוד שבה האדם 'פגום' או 'מקולקל' וצריך לשפר ולחבר אותו מחדש.
כמו בנצרות או ביהדות, הנחת האדם כחוטא מלידה בגלל חטא קדמון כלשהו או בגלל נחיתותו מול איזה שהוא אל אידאלי פוגעת ביכולת של האדם לחיות את חייו במלואם עם חומרי החיים שהעולם זימן לו.
את תפיסת החטא והאל האידאלי בדתות החליפו גישות הפסיכולוגיה הקלאסית באיזו שהיא תפיסה אידאלית של ״בריאות נפשית״ שרק למול התקן שלה ימדד האדם אל מול ה׳פתולוגיות׳ שלו.
תפיסות אלו ודומיהן מחמיצות את ההבדל בין אדם ובין כלי לשמוש האדם.
רק כלי יכול להיות מקולקל או פגום ביחס לשימוש שאנו נדרשים לעשות בו.
ואולם, האדם ביסודו הוא חופשי ואינו כלי לשימוש חברתי, משפחתי או של אף אדם אחר ועל כן הגדרתו כפגום או מקולקל מתעלמת ממהותו הבסיסית כהוויה חופשית.
מתוך השחרור מאותן תפיסות אידאליות שאנו אמורים להתאים אליהם וקבלה מלאה של ה׳פתולוגיות׳ שלנו אנחנו מתפנים להפסיק לצנזר את עצמנו ואת החומרים שאיתם מפגישים אותנו החיים.
באופן זה נוכל להתמסר באמת אל חומרי החיים שלנו, מרגע לרגע, בלי לייפות, לשפר או להדחיק אותם.
כך נוכל להתחיל כל יום מחדש בדיוק מהמקום בו אנו נמצאים ונלך בעקבות חומרי החיים שלנו כדי להמשיך להיות פשוט מי שאנחנו.
