"חומות של תקווה" – אז איך זה שממשיכים להרגיש בדידות גם כשעטופים בסביבה אוהבת?

"הסיבות בגללן עלתה החומה הבצורה של הבדידות ביננו ובין העולם הן  ארועים ותחושות קשות מנשוא של כאב, פחד, עלבון וחוסר אמון."
 
מאת: אסף לב
 
בדידות, מילה בודדה, שורפת מבפנים.
 
יש המתארים את הבדידות כיום כמגיפה של התקופה הנוכחית, עוד לפני עידן הקורונה שהקצינה את התופעה.
 
למרות שאנחנו מוקפים ברשתות חברתיות, לעיתים גם חיים בתוך משפחה אוהבת, עם חברים וקולגות, הרי שלעיתים הבדידות ׳חסינה׳ ועמידה לכל אלו וממשיכה להתעקש על מקומה.
 
הבדידות הזו יכולה להתבטא באופנים שונים – דכאון, חרדות, מועקה לא מוסברת, קושי ביצירת יחסים ואינטימיות, והתמכרויות שונות שלעיתים מנסות לפרוץ באופן נואש את חומות הקרח של הבדידות שלנו.
 
אז איך בעצם נוצרות חומות הבידוד הכל כך עיקשות הללו?
 
ישנם  גישות שונות ותשובות רבות לשאלה הזו אך אני רוצה להציע את הגישה ממנה אני מגיע כמטפל מהמסורת של הטיפול הפסיכואנליטי.
 
הפסיכואנליזה כגישה טיפולית מבקשת להגיע לשורשי המצוקות שלנו בילדות המוקדמת כדי להבין את הסבל ביום יום העכשווי.
 
הסיבה שהפסיכואנליזה מבקשת ״לחפור״ בילדות על מנת למצוא את השורשים לבעיות הכאובות שלנו בבגרות היא שהילדות היא מצב של רגישות שיא שבה ׳הכל נוגע בנו׳.
 
בילדות אין לנו עדיין מנגנוני הגנה נפשיים מתוחכמים ולכן כל ארוע – נעים או פחות נעים – לא עובר לידנו אלא נכנס פנימה.
 
ההנחה של המחשבה הפסיכואנליטית במובן זה היא שכל עוד הסביבה שגדלנו בה היא מיטבית ובאופן יחסי מזינה ובטוחה עבורנו, הרי שנגדל להיות אנשים פתוחים, נחווה את העולם כמקום בטוח וחיובי בסך הכל, ונמשיך לתת לחוויות החיים ולאנשים סביבנו להתקרב ולגעת בנו מבפנים.
 
לעומת זאת, כאשר הסביבה הראשונית שלתוכה גדלנו מסיבות שונות נחווית לנו כסביבה מאיימת, פוגענית, או לא בטוחה עבורנו הרי שההגנה ההשרדותית המיידית ביותר שנוכל לנקוט כדי להתמודד עם כך היא הרמת חומת מגן ביננו ובין הסביבה, ביננו ובין העולם.
 
חומת המגן הזו לעיתים היא מה שמאפשר לילדים לשרוד סביבות קשות ופוגעניות רוויות בחרדה, בכאב ובעלבון.
 
שלא כמו לאדם מבוגר, לילד אין את הכלים על מנת להתמודד עם תחושות כאלו ולכן כאמור הצבת החומה בינו ובין העולם שכואב היא פתרון החירום היחיד האפשרי לעיתים, בעיקר כאשר אין אף אחד שמקשיב.
 
הפעולה של הצבת החומה ביני ובין העולם היא אינה פעולה שנעשית באופן מודע ולכן אין לנו זכרון לארוע הזה.
 
 
לחומת הבדידות הזו שהוצבה סביבנו אי שם בילדות ולמחירים שלה אנחנו מתוודעים לעיתים רק שנים רבות לאחר מכן בבגרות המתקדמת.
 
להתוודעות הזו יכולים לקרוא בשמות רבים כמו משבר גיל הארבעים, משבר זהות, משבר קריירה, ועוד שמות אחרים.
 
גם אם נדמה לנו בתחילה שהמשבר ׳נחת עלינו מהשמיים׳ הרי שפעמים רבות במהלך הטיפול אנו מגלים שהשורש של חומת הבדידות מלווה אותנו שנים רבות ברמות הלא מודעות שלנו.
 
לכאורה מרגע שגילינו את הסיבה לבדידות הפתרון שלה הוא פשוט וברור: למוסס את חומת הבדידות סביבנו ולאפשר שוב, כמו ילדים, לתת לעולם לגעת בנו מבפנים.
 
גם אם זהו הפתרון לשאלת הבדידות שלנו, המשמעות של הפתרון הזה אינה פשוטה וזאת בגלל הדינמיקה של החוויה הטראומטית.
 
הסיבות בגללן עלתה החומה הבצורה ביננו ובין העולם הן  ארועים ותחושות קשות מנשוא של כאב, פחד, עלבון וחוסר אמון.
 
ארועים אלו אנו מסווגים על ידי מערכת החיסון הנפשית שלנו כטראומטים.
 
זאת בגלל העוצמה של ארועים אלו וצריבתם בנפש ובגלל הרגישות הגבוהה שלנו אליהם כילדים אל מול חוסר הכלים להתמודד עם רגשות אלו.
 
הארוע הטראומטי מתנהג באופן כזה שמנגנון ההגנה של ההדחקה של הארוע ויצירת החומה ביננו ובין הארוע גורמים לנו במיידית להפסיק את תחושת הכאב.
 
ואולם, מעבר לחומה שיצרנו הארוע הכואב ממשיך להתקיים בתוכנו גם לאחר שנים רבות כאילו לא עבר זמן כלל.
 
הזמן במובן זה אינו מרפא את הטראומה, הוא רק קובר אותה חיה במרתפי הלא מודע שלנו.
 
רסיסים של המנגנון הטראומטי הזה אנחנו יכולים לראות ברגעים בהם למשל בבגרות אנחנו מקבלים בקורת או נזרקת לעברנו מילה לא נעימה שבשניה אחת פוגעת ומעליבה אותנו ׳כאילו היינו ילדים בני שלוש׳.
 
האמת היא שבאותו רגע הנפש שלנו כמו יורדת במעלית מהירה אל מרתפי הילדות שלנו.
 
במרתפי הלא מודע הללו אנחנו חווים את הפגיעה כמו היינו בני שלוש שננזפים שאנחנו ״ילדים לא טובים״ ולא כמו מבוגרים שמבינים את הבקורת באופן מורכב ומתוחכם.
 
לעיתים דווקא הרגעים הלא נעימים ולעיתים מביכים הללו הם הסדקים בחומה שבנינו בין הילד ובין הבוגר. (חומת הבדידות שלנו לא קיימת רק ביננו ובין העולם אלא גם בתוכנו – חוצצת ביננו ובין הכאבים העמוקים שלנו)
 
הפיתוי הוא להתעלם מהרגעים המביכים הללו בהם אנו חוזרים לפתע לגיל שלוש ולחזור מייד ׳להתנהג כמו מבוגרים׳.
 
עם זאת, הרי שלצורך העבודה של  פרוק חומת הבדידות שלנו הרגעים הללו הם התחלת מתיחת החוטים הראשונים המחברים אותנו אל הגרעין הראשוני של נפשנו, הילדות הפנימית.
 
חשוב להבין במובן זה שהפרוייקט של פרוק חומת הבדידות שהקמנו הוא מורכב וקשה כיוון שהוא מעורר לחיים ומחייה מחדש את אותן חוויות כאובות ומפחידות מעברנו שחשבנו שכבר ׳התגברנו׳ עליהם.
 

לתאום שיחת היכרות עימי או לכל בקשה או שאלה אחרת נא מלאו את הטופס הבא ואחזור אליכם בהקדם האפשרי

* יודגש שכל תוכן שיכתב בדף הפניה מוגן תחת חובת הסודיות של מטפל-מטופל ויקרא אך ורק על ידי, אסף לב.

מאמרים נוספים...

השארו מעודכנים!

הרשמו לניוזלטר על מנת לקבל עדכון למייל בכל פעם שעולה כתבה חדשה לבלוג!