"במצב כזה הכשלון יוכל להסתמן כנקודת תפנית ולעיתים אף בסיס לפריצת דרך להתנסויות חדשות בעקבות הלמידה שחווינו."
מאת: אסף לב
אנחנו השופטים הקשים ביותר של עצמנו.
כשלונות מכאיבים שחווינו במהלך השנים שוכבים עמוק בארון נפשנו, וההזכרות בהם גם לאחר שנים מעוררת בנו בושה, אשמה וכעס, בעיקר על עצמנו.
האם ניתן לקרוא מחדש את הכשלונות שלנו?
האם ניתן לפתוח את האופן בו קיטלגנו חוויות עבר שלנו ולהבין אותם באופן חומל יותר ומבין יותר?
לכאורה אולי מוטב היה להניח להם, ״להמשיך קדימה״.
הטענה שלי היא שמעבר לאוורור ארונות הנפש שלנו, לקריאה מחדש בכשלונות שלנו יש ערך מכונן לכל תהליך הלמידה שלנו וההתיחסות העתידית לארועי כשלון שלנו או של אחרים בסביבתנו.
בתחקירים של צוותי אויר ותאונות אוויריות הכלל הוא שמתוך אמון באנשי הצוות החיפוש הוא לא אחר אשמים אלא הבנה מדוייקת של הארוע על מנת ללמוד ממנו.
הערך של תחקיר מסוג זה הוא שאנשי הצוות לא באים לתחקיר ממקום של התגוננות או הסתרה אלא חשיפה מלאה וכנה של הארועים.
באופן זה האיכות של הלמידה מהכשלים שנבדקים היא למידה עמוקה ומדוייקת.
רווח נוסף מניתוח כשלים באופן זה הוא שמירה על מוטיבציה גבוהה של אנשי הצוות שעם הזהירות, לא יחששו מטעויות בעתיד ויפעלו בעוצמה.
בעיני אופן כזה של למידה מכשלים וכשלונות יכול להוות מודל ללמידה שלנו להבנת הכשלונות האישיים בחיינו, קטנים או גדולים.
השינוי הנדרש מאיתנו הוא להתייחס אל הכשלון כאל ׳ארוע למידה׳ במקום ׳ארוע האשמה׳.
לקיחת אחריות אמיתית על סיטואציות וכשלים אינה כרוכה באשמה, כיווץ וניכור.
אם נדע באמת להפתח אל הארוע של הכשלון ולא נזהה אותו כמעיד על ערכנו או אישיותנו, הארוע עצמו לא יזכר כטראומה.
במצב כזה הכשלון יוכל אף להסתמן כנקודת תפנית ולעיתים אף בסיס לפריצת דרך להתנסויות חדשות בעקבות הלמידה שחווינו.
לא הרבה יודעים זאת אך רבים מהתגליות, ההצלחות ופריצות הדרך במדע, ברפואה ובעסקים בנויים ומורכבים מנסיונות רבים שלא צלחו.
ההבדל בין כשלון שמשמש בסיס ללמידה ולהצלחה עתידית ובין כשלון שמוביל לשמרנות והמנעות מסיכונים הוא העמדה וההתיחסות של האדם אל ארוע הכשלון.
כאמור, ככל שנסגל לעצמנו הרגל מנטלי של התבוננות בכשלון כארוע למידה ולא כארוע האשמה כך הכשלונות שלנו, לא פחות מההצלחות שלנו, יהוו שכבה נוספת במסע הגדילה וההתפתחות שלנו.
