"ברגע שאדם הסוחט רגשית מזהה את ה׳כפתור׳ הזה הוא לא יהסס ללחוץ עליו ולגרום לנו לרצות אותו בשעה שאנחנו בטוחים שאנחנו עושים את מה שאנחנו באמת רוצים."
מאת: אסף לב
סחטנות רגשית׳ הינה סוג של אלימות שמעצם טבעה מחייבת לרוב קרבה רגשית ומידה של אינטימיות בין ה׳סוחט׳ ובין ה׳נסחט׳.
אז מהי בעצם סחטנות רגשית?
אפשר לומר שסחטנות רגשית היא סוג של מניפולציה שצד אחד ליחסים מבצע לצד שני.
מטרת המניפולציה היא לגרום לצד הנסחט לפעול ולהתנהג על פי האינטרסים והצרכים של הצד הסוחט.
זאת בשעה שהנסחט עצמו מרגיש שהוא פועל מתוך עצמו ועל פי האינטרס העצמי שלו.
בשונה מאלימות ״קלאסית״ שבה האיום או הלחץ על האדם להתנהג באופן התואם את רצונו של הצד האלים הוא גלוי וישיר, הרי שבאלימות הסמויה של הסחיטה הרגשית הלחץ סמוי ולא ניתן לזיהוי על פני השטח.
הסיבה לכך שסחיטה רגשית מופיעה בעיקר ביחסים קרובים או אינטימיים היא שעל מנת לסחוט רגשית אדם וללחוץ על ׳הכפתורים הרגישים׳ שלו יש צורך בהיכרות קרובה יחסית עם הנסחט.
ההתמודדות עם סחטנות רגשית מתחילה ראשית בזיהוי העובדה שנלחצים אצלנו ׳כפתורים רגשיים׳ שמניעים אותנו לפעולה בניגוד לאינטרס שלנו.
הסיבה לקיום של כפתורים כאלו בתוכנו בדרך כלל קשורה בהתניות ראשוניות שמקורן בילדות.
לעיתים הסחיטה הרגשית מתחילה כבר בקשר עם הההורה שנותן לילד תחושה שהוא אהוב ו׳טוב׳ כאשר הילד מרצה את רצון ההורה ולאו דווקא את רצונו שלו.
כך נוצר כפתור ה׳ריצוי׳ שבו באופן לא מודע נחפש תמיד לרצות מישהו אחר כדי לקבל אישור לתחושת היותנו בעלי ערך ואהובים.
ברגע שאדם הסוחט רגשית מזהה את ה׳כפתור׳ הזה הוא לא יהסס ללחוץ עליו ולגרום לנו לרצות אותו בשעה שאנחנו בטוחים שאנחנו עושים את מה שאנחנו באמת רוצים.
זאת כיוון שבמצב לא מודע אנחנו מזוהים לחלוטין עם הכפתורים הפנימיים שלנו כחלק מהעצמי שלנו.
במצב כזה אנחנו לא מסוגלים לעיתים להבחין בין פעולה שנובעת מההתניות (ה׳כפתורים׳) שלנו ובין פעולה שנובעת באופן אותנטי מהעצמיות הפנימית שלנו.
לאחר שזיהינו את ׳הכפתור׳ שלנו דרכו מופעלת הסחטנות הרגשית כלפינו, אנחנו יכולים להתחיל ליצור הפרדה בין ההרגשה שנובעת מאותו כפתור ובין הפעולה המיידית שלנו.
לדוגמא, א׳ ציינה שכילדה כל פעם שאבא שלה היה פוגע בה והיא היתה מנסה להתגונן הוא גרם לה להרגיש אשמה ולהתנצל על העוול שנגרם לה.
׳כפתור האשמה׳ במקרה הזה הפך לכפתור פעיל שבו במצבים של הטלת אחריות או אשמה בעבודה או במצבים חברתיים קל היה תמיד לצד השני לסחוט את א׳ רגשית ולגרום לה להרגיש אשמה גם כאשר היא לא אחראית לסיטואציה שקרתה.
העבודה עם א׳ במקרה הזה התבטאה בניטרול של הכפתור הזה.
את 'כפתור ההאשמה' החליפה האמירה הפנימית: ״את לא באמת אחראית על דברים שלא את גרמת להם״.
דוגמא נוספת לכפתור רגשי שכזה הוא ׳כפתור הבושה׳ אצל ד׳.
ד׳ גדל בבית שבו כל גילוי של רגש, הזדקקות או חולשה נתקל בלעג ובלגלוג.
כתוצאה מכך נוצר אצל ד׳ ׳כפתור בושה׳ שבו כל פעם שהוא ביטא במערכת יחסים או בקשר קרוב חולשה או פגיעות הוא חווה בושה באופן מיידי.
מי שהיה קרוב מספיק לד׳ וזיהה את הכפתור הזה יכל באקט של סחטנות רגשית ללחוץ על כפתור הבושה הזו וכך לגרום לד׳ להתכווץ ולהיות קל יותר למניפולציה והפעלה.
גם כאן התהליך היה לעורר את המודעות של ד׳ לזיהוי של ׳כפתור הבושה׳ ולהחליף אותו במשפט האסרטיבי שאומר :״זה בסדר גמור לבטא חולשה, פגיעות או הזדקקות, הם חלק בלתי נפרד מהאנושיות שלנו״.
ד׳ התחיל באמת להאמין במשפט החדש הזה שהחליף את זכרון הלעג והבוז לגילוי החולשה שלו בילדות בבית.
מכאן ואילך כל פעם שד׳ הרגיש חולשה וביטא אותה, הרי שאת הבושה החליפה תחושת גאווה ביכולת הכנה שלו להפתח ולבטא את עצמו באופן אותנטי וחשוף.
׳כפתור הבושה׳ אז נעלם וכמובן שכבר אי אפשר היה לסחוט או להפעיל את ד׳ על ידי לחיצה עליו.
ישנם כמובן ׳כפתורים׳ נוספים שדרכן ניתן לסחוט ולהפעיל אותנו רגשית כמו פחד, דחייה, עלבון, כעס ועוד אך עקרון העבודה הוא זהה.
ברגע שאנחנו לומדים לזהות את כפתורי הרגש שלנו ולהשהות את המעבר האוטומטי בין הלחיצה עליהם ובין הפעולה שלנו הרי שמשתבשת אז היכולת של הסוחט הרגשי לפעול מולנו.
ההחלפה של הכפתורים הללו במשפטים מעצימים ומרפאים הפוכים מאפשרת כמו במקרה של א׳ וד׳ לנטרל את ההתניות הללו, הכפתורים הרגשיים שלנו.
כתוצאה מכך נהיה אז חופשיים לפעול על פי הרצון והאמונה שלנו ולא להיות מופעלים על ידי רצונותיהם של גורמים אחרים, יהיו אשר יהיו.
