לא ניתן לייפות את החוויה הטראומטית – הטראומה פוצעת אותנו, מטלטלת את ספינת חיינו ופעמים רבות מצלקת אותנו לשנים רבות מאד.
הטראומה קורעת בברוטליות את מנגנוני ההגנה הנפשיים שלנו מפני העולם עצמו וחושפת אותנו לאמת שאנחנו לא רוצים או מוכנים לפגוש:
האמת של המוות והסופיות,
האמת של הפגיעות הנפשית ושבריריות תחושת הערך העצמי שלנו,
האמת של הפגיעות שלנו מול הזקנה והזמן,
האמת של התלות שלנו בגורמים חיצונים כמו כסף, רכוש, סדר חברתי, ממשלות,
או התלות בתנאי סביבה כמו אקלים קיצוני ,מגפות ומלחמות וטרור,
האמת של התלות שלנו ביחסים ובאישורים חברתיים ותחושת הדיכוי כאשר אנו חווים דחייה והאישורים הללו לא מגיעים,
האמת של צדדים אכזריים בבני אדם שהאמנו בהם,
והאמת של חוסר האונים ואשליית השליטה שלנו בעולם שהשליטה שלנו בו מועטה מאד…
הכאב העצום שכרוך בטראומה עם עוצמת הרגשות שהיא עשויה לעורר כמו זעם, אשמה, בושה, דכאון וחרדה – כל אלו הן עדות לפגיעה של העולם החיצוני ומגע שלו עם העצבים החשופים ביותר שלנו שמגיבים בעוצמה.
אז מה יכול להיות מואר בסיטואציית הזוועה הזו של טראומה ?
כמו בגישות ריפוי הוליסטיות אחרות גם הפסיכותרפיה הקיומית רואה לעיתים את מחוללי הריפוי בתוך ה׳מחלה׳ עצמה.
אם המחלה היא ה׳טראומה׳ הרי שהאינסטינקט שלנו כדי להחלים ממנה הוא להדחיק אותה כמה שיותר ולחזור ל׳שגרה׳ ול׳חיים הרגילים׳ בהקדם האפשרי.
העניין הוא שטראומה בניגוד ל׳פצע רגיל׳ משנה את ההרגל הזה – כלומר אין יותר שגרה אמיתית לחזור אליה לאחר הטראומה כיוון שטראומה משנה את סדר הדברים כפי שראינו אותו קודם לכן וחושפת אותנו למציאות אחרת שקודם לכן לא הבאנו בחשבון.
המאבק שלנו ב״שעור״ הזה שהעולם חושף בפנינו עם האמת שנכפתה עלינו בטראומה, והשאיפה הכל כך אנושית שלנו ׳לחזור לשגרה׳ כאילו שום דבר לא קרה – זהו הבסיס להדחקה שתנציח את הטראומה ולא תאפשר לנו באמת ללכת מעבר לה.
קבלה רדיקלית והפתחות אמיתית לאמת שהעולם חשף אותנו אליה בטראומה שחווינו – תוך הכרה שהשגרה ותפיסת המציאות שלנו עצמה השתנו – רק קבלה כזו תאפשר לנו לחצות את המשבר הקיומי שהטראומה מביאה לחיינו למקום חדש באמת.
ההדחקה של הטראומה גורמת לנו לחזור שוב ושוב ושוב אל התסריט הטראומטי במנגנון נפשי שפרויד קרא לו ׳חזרת כפייה׳.
כך למשל תמיד נמצא את עצמנו בניגוד להגיון חוזרים ומשחזרים שוב ושוב את אותן בורות מוכרים – אותם קשרים מרעילים ומנצלים, אותן הלקאות עצמיות שלא מקדמות, אותה סביבה מחלישה ואותם הרגלים שאנחנו יודעים שרק מורידים אותנו ומביאים לאותה תוצאה.
המנגנון של החזרה שוב ושוב של הטראומה יכול שיהיה בהתנהגות המודעת כפי שראינו או בהתנהלות לא מודעת כמו בחלומות, בסימפטומים, בזכרונות, או באסוציאציות.
המנגנון הזה של החזרה יכול להחוות כסיוט אך יש בו גם הגיון של ריפוי במובן מסויים
מנגנון החזרה הסיזיפי הזה אל הפצע הטראומטי -כאוב ככל שיהיה- הוא מנגנון שלא מאפשר לנו לקבור בתוכנו את הארוע הטראומטי.
במובן זה כל חזרה של הטראומה היא הזדמנות עבורנו לעבד ולעכל את החוויה שקודם לכן לא היו לנו את הכלים לעכל.
חלק חשוב מאד ביכולת שלנו לעבד חוויה טראומטית, לעבור דרכה ולא להדחיק אותה הוא היכולת שלנו לעבוד עם הרגשות הבוערים שהטראומה מעוררת בנו.
החרדה, הכאב, הבושה, האשמה או הזעם – כל אלו הן תגובות אנרגתיות חזקות מאד שהנפש שלנו משחררת בתגובה לטראומה.
אם הדחקה של הרגשות הללו בעקבות טראומה פשוט ״תשרוף אותנו מבפנים״ הרי שהלמידה לעבוד עם האנרגיה הבוערת הזו של הרגשות לא רק שתשחרר את השריפה הזו החוצה אלא תרתום את הבעירה הזו לאנרגית חיים עצומה שתניע אותנו בדרך שנבחר בה לחיות.
המבט לכן על הטראומה כשעור חיים מכונן ולא רק כ״מכת גורל״ יוכל להיות חלק חשוב בריפוי ובהתבגרות הנפשית שלנו עם ובעקבות הטראומה ולשחרר אותנו מתודעת הקרבן בסיפור חיינו אל עבר שחקנים שמשתתפים באופן מלא בכתיבת העלילה שלנו.
