"ברגע שההתנהגות שלנו הופכת לפעולה שתפקידה הגנה מפני תחושות ורגשות בוערים הרי שנגדיר התנהגות מסויימת כהתמכרותית."
מאת: אסף לב
אנו מתייחסים בדרך כלל לרבים מהתופעות שאותם אנו פוגשים כעניין שבשגרה, כחלק מהיום יום המובן מאליו.
ואולם, כאשר אנחנו מתחילים ללמוד את עולם התופעות אנו מגלים שפעמים רבות מה שנגלה לעיין הוא מעיין סימן להתרחשות אחרת, לארוע שמתרחש מתחת לפני השטח.
כך למשל, אנחנו מקשיבים לרעש המנוע ברכב שלנו ולא מבחינים בדבר אך איש המקצוע שמקשיב לרעש המנוע יוכל לזהות ברעש הזה את הרכיב במנוע שהפסיק לתפקד.
ניוטון הסתכל על התופעה היום יומית של נפילת חפצים כאשר אנחנו עוזבים אותם וככל שחקר גילה שמתחת לתופעה היום יומית הזו ישנו כח המשיכה שמקיים את התופעה הזו.
כך גם ברפואה – הופעת חום, כאב, חולשה וכו הם סימנים לארוע שמתרחש בגוף שלנו, מחלה כלשהי, והסימפטומים הם שמצביעים עליה, מבטאים אותה.
פניה לתהליך טיפולי מתחילה לרוב בתחושה או התנהגות מטרידה או מעיקה – תופעה שהפסיכותרפיה מכנה בדומה לרפואה ׳סימפטום׳.
הנחת היסוד של הפסיכותרפיה הקיומית היא שפעמים רבות כאשר איננו מסכימים או מצליחים לחוות רגש בוער כלשהו – פחד, קנאה, דחייה, נטישה, שנאה, בושה, אשמה ורגשות אחרים – הרי שהסימפטום מופיע כביטוי גלוי של הרגש שנשאר נסתר, לא מודע.
חשוב לומר שפעמים רבות לסימפטומים עצמם יש דינמיקה משל עצמם, נתיב פעולה שמתנתק מהגורם שחולל מלכתחילה את אותו סימפטום.
כך למשל טראומה מנשיכת כלב בילדות יכולה להמשיך ולהתבטא בהרתעות מכלבים באופן כללי – גם כאשר הגורם לטראומה כבר לא קיים ואפילו התפוגג.
הזכרון הנפשי במקרה זה מורה לנו להרתע מכלבים, בלי קשר לארוע שחולל את הזכרון.
ישנן שתי גישות מרכזיות בטיפול לעבודה עם סימפטומים.
גישה אחת עובדת על הסימפטום באופן ישיר על מנת להסיר אותו.
כך למשל טיפול תרופתי שמיועד להעלים תחושות של חרדה או דכאון.
באופן דומה טיפול c.b.t ממוקד סימפטומים שנועד למשל להעלים חרדה ספציפית כמו מטיסות, מגבהים, מחושך וכו.
בדרך כלל כאשר הסימפטומים מסכנים חיים או מובילים למצב חירום כמו הפרעות אכילה קשות או התמכרויות לחומרים מסוכנים הרי שבסדרי העדיפות הטיפול בסימפטום עצמו הופך למשימה הטיפולית הראשונה, בלי קשר לגורם או לשורש הופעת הסימפטום.
לעומת זאת, במקרים רבים הסימפטומים אינם מהווים סכנת מיידית אך הם מעיקים ומטרידים.
במקרים אלו, בשונה מטיפולים ממוקדי סימפטום, הגישה הטיפולית שאציע כאן לעבודה עם סימפטומים היא גישה ממוקדת תהליך.
גישה זו אינה מבקשת להעלים את הסימפטום המטריד אלא לקרוא דרכו ולהבין מהו הרגש שעומד בבסיס ההפרעה הסימפטומטית ולטפל בשורש זה.
כדוגמא לטיפול בסימפטום שכזה נתייחס אל נושא ההתמכרויות.
הקונוטציה הראשונה שעולה לרובנו כאשר אנו שומעים את המילה התמכרות היא סמים קשים.
ואולם, תופעת ההתמכרות נפוצה הרבה הרבה יותר והיא כוללת פעילויות רבות ומגוונות שניתן להתמכר אליהם החל מצפייה בנייד, דרך ספורט, אכילה, עבודה, סקס, יחסים הרסניים, כסף, קניות, נקיון ועוד פעילויות יום יום.
כפי שנראה, הפעילויות עצמן יכולות להיות בלתי מזיקות כלל ולעתים אפילו בריאות ומהנות.
מעבר לכך, הטיפול אינו מתיימר לשפוט מהי הפעילות ״הנכונה״ ומהי הדרך הטובה ביותר להשקיע בה את הזמן שלנו.
עם זאת, מה שמשותף לכל ההתנהגויות הללו והופך אותן להתמכרות הוא התפקוד הגנתי של הפעולות הללו בעולם הנפשי שלנו.
ברגע שההתנהגות הזו שלנו הופכת לפעולה שתפקידה הגנה מפני תחושות ורגשות בוערים הרי שנגדיר התנהגות מסויימת כהתמכרותית.
זאת בשונה מהתנהגות חוויתית שבה אנחנו מבטאים את הרצון והרגש שלנו.
מתוך כך אפשר לראות שה׳סימפטום׳ איתו אנחנו מגיעים לטיפול, כלומר ההתמכרות, יושב על בסיס רגשי לא מבוטא שההגנה מפניו היא ההתנהגות התמכרותית.
הבדל נוסף בין התנהגות חווייתית להתנהגות התמכרותית-הגנתית הוא שבהתנהגות חוויתית אנחנו מרגישים וחווים את עצמנו.
החיבור לרגש מזין את הערך העצמי שלנו וגורם לנו להיות נוכחים יותר, מאושרים יותר.
לעומת זאת ההתנהגות ההתמכרותית מנתקת אותנו מעצמנו ומייצרת ריגוש אך לא רגש.
ההתמכרות דומה במובן מסויים לאקדח זיקוקים שגורם לנו להרגיש חיים לרגע או שתיים.
לאחר שחולפים הרגעים הללו של השפעת ההתמכרות אנחנו מרגישים ריקנות.
יעלה אז צורך להגדיל את הההתנהגות ההתמכרתית כדי לשוב ולהרגיש את אותו ריגוש שלא מחלחל באמת לנשמתנו, מזין ומחייה אותה.
הטיפול בהתמכרות על פי גישה זו יעסוק בחקירת השאלה ״מה אני לא מסכים להרגיש בשעה שאני בוחר לעסוק בפעילות התמכרותית שלי״?
״מאיזה רגש אני מבקש להשתחרר ולברוח בזמן הפנייה לפעילות ההתמכרותית״?
לעיתים אנחנו מודעים לרגש אותו אנו מסרבים להרגיש ולעיתים נדרשת לנו עבודת חקירה משותפת כדי לזהות את הרגש הזה.
הנחת היסוד של התהליך היא שמרגע שאנחנו מצליחים בטיפול ״לעשות מקום״ לרגש המציף והבוער שבנו, הרי שהצורך בהתנהגות ההתמכרותית – הגנתית ילך ויפחת.
סילוק הסימפטום על כן במקרה זה היא מטרה משנית למטרה המרכזית של התהליך הטיפולי: מתן ביטוי עצמי מלא לאזורים המודחקים והמדוכאים שבנו שהחסימה שלהם כאמור עשוייה להוביל להתמכרות כמו לשלל סימפטומים מעיקים ומטרידים אחרים.
