"במהלך התהליך אנו יוצרים ומעצבים מחדש את הדמויות ההוריות הפנימיות בתוכנו כדמויות תומכות, נוכחות ומקדמות."
מאת: אסף לב
תפקיד המשפחה בחיינו הנפשיים אינו מסתכם בתחושת השייכות, בארועים המשותפים ובהשתתפות ושיתוף בחוויות היום יום.
משפחה היא בעצם ה׳מוסד׳ הראשון שאנו פוגשים מרגע לידתנו.
ההורים הם דמויות הסמכות הראשונים, המתווכים הראשונים ביננו ובין העולם שבחוץ.
האחים שלנו הם הדמויות הראשונות של ״קולגות״ הקיום, קבוצת השווים שלנו אך עם זאת אחרים בדרכם.
הסבים והסבתות שלנו הם אפשרות החיבור שלנו אל שרשרת הקיום שהיתה לפנינו כשם שצאצאינו עשויים להיות החיבור שלנו אל האופק העתידי ותחושת ההמשכיות של מי שאנחנו.
ההבנה של תפקיד המשפחה בחיי הנפש שלנו היא קריטית בהבנת העבודה המתרחשת בתהליך הפסיכותרפיה.
כאשר מוסד המשפחה מתפקד באופן מיטיב ואמפתי, הרי שדמויות ההורים כמו דמויות האחרות במשפחה מופנמות בתוך נפשנו והופכות ל׳איברים פסיכולוגים פנימיים׳ שדרכם אנו חווים, מפרשים ומתנהלים בתוך העולם.
ואולם, כאשר אחד מהתפקודים המשפחתיים כושל או אף במקרים מסויימים פוגעני, הרי שהאיברים הפנימיים המופנמים הופכים לגורם מעכב בהתפתחותנו במקום גורם מתווך ומקדם.
נבהיר מעט את הדברים ונביא דוגמא לשם ההבהרה.
אבהיר רק שההתייחסות שלי במושג אם או אב אינה דווקא מגדרית כך שגם גבר יכול למלא פונקציה ׳אמהית׳ וגם אשה יכולה למלא פונקציה ׳אבהית׳.
תפקיד הפונקציה האמהית בחיינו היא מבחינה מסויימת הרצפה של כל רגע ורגע של קיומנו.
המושג ׳אמא אדמה׳ מבטא את הקריטיות של תפקיד האם בחיי הנפש שלנו כקרקע הנפש עליה אנו נשענים.
התפקוד האמהי קשור בקבלה ללא תנאי, בחום, בהערכה, התפעלות, ובטחון בסיסי בערך שלנו כאהובים וחשובים.
אדם שחווה אמהות בסיסית אוהבת יפנים את האמהות הזו אל תוך תוכו ויחווה את עצמו כבוגר אהוב, עם ערך עצמי גבוה, וכבוד בסיסי למי שהוא, בכל נסיבות חייו.
אדם כזה יתנהל בעולם בנינוחות, ויעיז להתנסות, לטעות, ללמוד ולהנות מהתקדמותו בחיים.
לעומת זאת, כאשר מסיבה כלשהי האמהות שהאדם חווה היא אמהות נעדרת או לחלופין, אמהות פוגענית או מרעילה, הרי שהקרקע הנפשית אז מפסיקה להיות יציבה ונבקעים בתוכה בורות ומוקשים שמסכנים את ההתנהלות הבטוחה על הקרקע הנפשית הזו.
כך למשל יכולה זו להיות אמהות בקורתית, שיפוטית, חסרת אמפתיה, או אפילו אמהות שמשתמשת בילד על מנת לספק את רצונותיה ומאוויה בלי יכולת לראות את הצרכים ההתפתחותיים של ילדה.
במקרים אלו תופנם האמהות החסרה/פוגענית וזו תהווה סוכן פנימי שעשוי להכשיל את חווית החיים הפנימית.
כמו מערכת חיסונית שמופנית כנגד הגוף, האמהות הפוגענית המופנמת תגרום לנו לבקר את עצמנו ללא הרף, תפגע ביכולתנו לחוות את עצמנו כבעלי ערך עצמי, להנות מהיום יום, לחוש בטחון בסיסי ולהאמין בעצמנו, ותגרום לכך ששום הישג לא יגרום לסיפוק כיון שתמיד הקול הפנימי הבקורתי המופנם יתבע עוד.
במקביל לתפקוד האמהי הקריטי לחיי הנפש כפי שהראנו, הרי שגם לתפקוד האבהי בחיי הנפש שלנו יש מעמד מכריע.
האבהות היא למעשה המודל שלנו להתנהלות מול העולם, המודל לבניית האסטרטגיה לביטוי הרצונות והמאוויים שלנו בעולם שבו אנו חיים, ולחווית המימוש העצמי שלנו בעולם.
לאחר שחוויית עצמנו כאהובים, בעלי ערך, ובטוחים ומאמינים בעצמנו השתרשה בנו דרך הפנמת התפקוד האמהי, הרי שדמות האב המופנמת מלמדת אותנו למצוא את נתיב הנביעה הנפשי שלנו אל תוך העולם.
חשיבות הקדימות של התפקוד האמהי לפני התפקוד האבהי היא חשובה.
זאת כיוון שכל עוד אין לאדם חווית בסיס של ערך עצמי, אמונה עצמית ובטחון עצמי הרי שכל מכשול חיצוני בעולם יבהיל אותנו ויערער אותנו מבפנים.
האנרגיה שלנו אז לא תהיה פנויה לבניה של אסטרטגיה של התנהלות בעולם ותופנה פנימה אל הנסיון לבסס יציבות פנימית והתגוננות מול הבקורת הפנימית האינסופית.
לעיתים, כאשר ישנה אמהות פנימית לקויה ונוכחות אבהית טובה הרי שיכול להווצר פיצול פנימי.
חוויתו של האדם את עצמו אז תהיה קשה, בקורתית וחסרת בטחון אך הפונקציות של ההתנהלות בעולם תהיה טובה ויעילה.
במקרים אלו האדם יוכל לשדר הצלחה ולהגיע להשגים בהתנהלותו בעולם, ואולם, בתוך תוכו לא יוכל להנות מהישגים אלו ותמיד, כמו שאמרנו בהעדר אמהות פנימית אוהבת, ירגיש חסר סיפוק מהישגיו.
אבהות מיטיבה לכן היא כמו מאמן לחיים, הדמות שמלווה את הילד אל תוך הרפתקאות ואתגרי החיים.
הליווי האבהי מוריד את החרדה מהמפגש עם אתגרי חיים חדשים, ומתוך הדוגמא האישית מראה לילד כיצד ניתן להתנהל ולהתארגן מול מטרות שהוא מציב לעצמו וכיצד למפות את החסמים בדרך למטרות אלו ולהתגבר עליהם.
האב עוזר לילד לגבש אסטרטגיית חיים מול העולם.
בבגרות נוכל לראות שאדם שגדל עם דמות אבהית מיטיבה יחווה אומץ ונחישות מול אתגרים חדשים, יזום מהלכים שיקדמו את החלומות והרצונות שלו בחיים, ולא יחשוש או ירתע מתסכול או מכשולים בדרך אל המטרה שלו, יהיו גבוהים או רבים ככל שיהיו.
אז מה התפקיד של הפסיכותרפיה במקרים אלו?
אצל רבים מהפונים לטיפול בעקבות משברי חיים מתבהר לאחר דיאלוג טיפולי קצר ששורשי המשבר נובעים מחוסר בתפקוד פנימי – אבהי או אמהי מיטיב – או בשני תפקודים אלו.
אפשר להגדיר את עבודת הפסיכותרפיה במצבים אלו כפרויקט שעיקרו שיקום דמויות מופנמות אלו.
במהלך התהליך אנו יוצרים ומעצבים מחדש את הדמויות ההוריות הפנימיות כתומכים ומקדמים.
השלב הראשון לאחר זיהוי הדמויות הפנימיות המעכבות הוא ההסכמה להפרד מהדמויות הפנימיות הקיימות.
לעיתים אנחנו כל כך מזדהים עם דמויות אלו כחלק מזהותנו ועל כן מגנים ומתקשים להפרד מדמויות פנימיות אלו.
במקרים אלו קשה ליצור מחדש דמויות פנימיות מיטיבות וכפי שכתב הפילוסוף הנודע ניטשה ״ כדי ליצור מקדש לפעמים צריך להחריב מקדש״.
לאחר הפרידה מהדמות הפנימית של ההורה המעכב אנחנו יכולים לעצב ולכתוב פנימה את הטקסטים העמוקים של ההורה הפנימי.
ההורה הפנימי החדש מוותר על בקורת ושיפוט וממוקד בקבלה, אהבה, תמיכה וליווי אל תוך החיים, אל תוך העולם שמסתבר שאף פעם לא מאוחר לגלות אותו מחדש ואת עצמנו בתוכו באופן אחר.
בנקודה זו אבהיר לסיום נושא חשוב.
קיים הבדל גדול בין דמות ההורה המופנם שבה אנו עוסקים, לבין האדם הממשי עצמו שהוא ההורה שלנו במציאות החיצונית.
לעיתים ההפנמה של דמות הורית שאינה מיטיבה אינו נובע מכוונה רעה או התנהגות פסולה של ההורה הממשי.
ואולם, לעיתים למרות כל הכוונות הטובות והטהורות של ההורה הממשי, מסיבות שונות נוצר כשל שלא מאפשר להפנים הורות טובה מספיק.
על כן אין לראות בזיהוי דמות הורית פנימית מעכבת כ״ בית משפט״ להורים הממשיים או חלילה האשמה שלהם אלא אך ורק נסיון לתיקון שלנו עצמנו את מה שלא התאפשר לנו מסיבות שונות בעברנו ומשפיע עלינו בכל רגע מרגעי חיינו.
