המקורות הנפשיים של חיפוש אחר תחושת צדק

"רבים מהפונים לטיפול חושפים במהלך התהליך פצעים או כאבים בהיסטוריה שלהם שקשורים לצדק או ליתר דיוק לעוול שנעשה להם."

                                                                                                                                             
מאת: אסף לב
                                                                                                   
את תחילת דרכי המקצועית עשיתי בעולם המשפט.
 
ההליכה בעקבות תחושת הצדק, גם אם לא הבנתי לעומק את שורשיה, היפנתה אותי.
 
הצריבה הפנימית שחשתי בעקבות עוול  שנעשה ותחושת הגאווה שהרגשתי כש׳הצדק יצא לאור׳ עוררו בי תחושת אמת גדולה ויעד ראוי ללכת בעקבותיו.
 
במהלך הזמן התחלתי להבין שצדק אינו עניינה של מערכת או ארגון.
 
הבנתי שמערכת המשפט כמו כל מוסד חברתי מבקשת להביא לוויסות ואיזון של יחסי הכח בחברה על מנת לשמור על הסדר.
 
הצדק, כך הבנתי, הוא עניין של רגישות אישית, נפשית, סובייקטיבית ומערכת המשפט כמו מערכות בכלל אדישות לחוויה של האינדוידואל.
 
למרבה האירוניה ולהפתעתי, העיסוק בעניינים של צדק או עוול הופיע באופן אותנטי ובעוצמה גדולה הרבה יותר הרחק מעולם מערכת המשפט, בעבודתי בקליניקה כפסיכותרפיסט.
 
רבים מהפונים לטיפול חושפים במהלך התהליך פצעים או כאבים בהיסטוריה שלהם שקשורים לצדק או ליתר דיוק לעוול שנעשה להם.
 
זה יכול להיות עוול שנעשה על ידי המשפחה הקרובה, עוול שנעשה בבית הספר או חברת הילדים, עוול מול מוסדות השלטון, מקום העבודה, בני הזוג ועוד מעגלים קרובים או רחוקים יותר.
 
הפצעים של תחושת עוול או בגידה שאנשים נושאים עימם יכולים לבעור זמן רב לאחר התרחשות הארוע המעוול.
 
סכסוכים רבים פורצים בעקבות תחושת עוול של אחד מהצדדים ופגיעה בעיניו בתחושת הצדק שלו.
 
רבים שהתנסו בהבאת פצעי הצדק שלהם למערכת המשפט לא רק שלא חוו ריפוי של הפצע המעוול אלא חוו ביתר עוצמה את האטימות של המערכת לתחושה העמוקה של העוול שנעשה להם.
 
המשותף לרבים מפצעי הצדק שאנשים נושאים עימם הוא תחושה של פגיעה קשה באמון, תחושת בגידה.
 
כדי להבין את עומק הפצע של הצדק והפגיעה באמון יש להבין את המקום הנפשי של האמון בצמיחה שלנו כבני אדם.
 
ניתן לדמות את האמון כרצפת הנפש שלנו.
 
זו הסיבה שתחושה של בגידה באמון מרגישה לנו פעמים רבות כמו שמיטה של השטיח מתחת לרגלינו.
 
הצורך שלנו באמון מתחיל בחווית הילדות הכי מוקדמת שלנו, האמון באם, באב, בבית ובסביבה הקרובה לנו כמקור לאהבה, חום ובטחון.
 
האמון בא לידי ביטוי בהנחה הבסיסית שמי שעומד מולנו רוצה את טובתנו, רווחתנו ושלומנו.
 
מרגע שדמות אמון או סמכות שסמכנו עליה מפרים את האמון כלפינו תחושת האמון שלנו בעולם החיצוני נפגעת.
 
לתחושת האמון שלנו בעולם אנו קוראים תחושת צדק ולערעור של התחושה הזו בעקבות הפרת האמון אנו קוראים תחושת עוול.
 
התחושה של העוול כוללת בתוכה גם תחושה של ניצול, תחושה שמישהו השתמש בתחושת האמון שלנו כלפיו כדי לפגוע ולהשתמש בנו כאמצעי למטרותיו.
 
הבגידה באמון גוררת בעקבותיה לעיתים תחושת אשמה עצמית על ה׳תמימות׳ שגילינו, תחושת בושה בחולשה ובפגיעות שלנו לניצול, ותחושת זעם כלפי הגורם שגרם לנו לתחושת הבגידה והעוול.
 
ההתמודדות לכן עם פצעי צדק דורשת בראש ובראשונה שיקום של תחושת האמון שלנו בעצמנו ובעולם.
 
זאת כיוון שהעוול שמערער את תחושת האמון שלנו בעולם מערער גם את היכולת שלנו להאמין בעצמנו, בבחירות שלנו ובהחלטות שלנו.
 
חלק נוסף בעבודה עם פצעי הצדק והעוול הוא הביטוי של כל התחושות הקשות שהזכרנו שעולות בעקבות הבגידה באמון.
 
ההנחה שלנו בתהליך היא שתחושות קשות שאינן באות לידי ביטוי הופכות ל׳חבלנים פנימיים׳ שפוגעים בנו מבפנים.
 
לעומת זאת מתן ביטוי והקשבה לתחושות הקשות בעקבות פצעי הצדק – האשמה הפנימית, הבושה על הפגיעות והזעם כלפי הפוגע – כל אלו יכולים להתרגם לאנרגיה נפשית אדירה שיכולה לשרת אותנו בשקום האמון בעצמנו והשבת תחושת השליטה, הערך והמעמד שלנו בעולם.
 
אנחנו מפסיקים אז לחוות את עצמנו כקרבנות של העוול שנעשה לנו.
 
בתהליך אנחנו מבינים לעומק שהעוול לא חייב להיות השורה התחתונה שלנו אלא נקודת מוצא למהלך של תיקון ותנועה חדשה קדימה.
 
במבט רחב יותר נצליח לראות שארוע העוול, כבד וכאוב ככל שיהיה, הוא לא הסיפור כולו אלא פרק בסיפור עלילת חיינו.
 
בתהליך הטיפולי אנחנו מעזים לעבור דרך פרק העוול הזה על כל הרגשות שהוא מעלה בכדי להמשיך את סיפור חיינו.
 
כך אנו לומדים לאסוף את האנרגיה של חומרי הרגש הכואבים הללו ולהשתמש בהם בכדי למצוא מחדש את תנועת הריקוד החי והחופשי של חיינו.

מאמרים נוספים...

השארו מעודכנים!

הרשמו לניוזלטר על מנת לקבל עדכון למייל בכל פעם שעולה כתבה חדשה לבלוג!