״הסבל הוא המעטפת שאנו עוטפים בה את כל מה שאנחנו לא מסכימים להרגיש, לראות ובעקבות כך לפעול על פיו,
חוסר ההסכמה הזו משתק אותנו ומבודד אותנו מעצמנו – התחושות, המחשבות והתנועה שנכונה עבורנו בעולם.״
כשחושבים על כך אין באמת ״משהו שצריך לעשות״ בחיים האלו.
האבולוציה חיווטה אותנו כיצורים חיים לשרוד כמה שנוכל ולהפיץ את הגנים שלנו אך האבולוציה לכשעצמה לא טומנת בחובה שום ׳תוכנית׳ או בשורה לחיים הנכונים עבורנו.
מה שפעמים רבות תופס את מקום ה׳תוכנית׳ הגדולה של החיים הם אידיאולוגיות מצורות שונות שמתיימרות להכתיב לנו כיצד בנויים ה׳חיים הנכונים׳.
זו יכולה להיות דת מסויימת, תורה לאומית כזו או אחרת, לחץ חברתי/תרבותי/משפחתי מכיוון מסויים וכדומה.
הקושי עם התכתיבים האידיאולוגים הוא שהם אולי ממלאים לנו את שעות החיים אך בו בזמן מרוקנים אותנו מהאותנטיות והקשר העמוק עם עצמנו.
הפיתוי ׳ליפול׳ לתוך אידיאולוגיה מסויימת גדול במיוחד כאשר אנו נושאים עימנו תחושות, רגשות וחוויות קשות שמערפלות את היכולת הבהירה להתבונן פנימה.
כמו מיים עכורים אנחנו מעדיפים אז להאחז באידיאולוגיה, מפה מוכנה מראש, שאומרת לנו מה נכון, חשוב, טוב ומעניין.
יחד עם זאת, אם נסכים לצלול אל מימי החוויה שלנו ולהכיר אותה הרי שתפתח בפנינו הדרך לחיות את חיינו על פי המפה הפנימית שאנו מציירים ויוצרים בתוכנו.
הניווט על פי המפה הפנימית יאפשר לנו להרגיש שאנחנו חיים חיים שהם באמת שלנו ולא חיים של אחרים.
בראיה זו הסבל על כל הסימפטומים שלו הופך לסימן דרך חשוב שדרכו אנחנו מתחילים את הדרך שלנו.
השאלה הראשונה שנשאל את עצמנו תהיה אז באיזה רגש אני נלחם עכשיו בתוכי, ברגע זה, כדי לא להרגיש אותו?
רגשות אלו הם בדרך כלל רגשות ממשפחת הרגשות ה׳בוערים׳ כמו כעס, אשמה, בושה, כאב, קנאה, פחד ועוד רגשות .
כאשר אנחנו מפסיקים להאבק ברגשות הללו ומסכימים להתיידד עימם וללכת בעקבותיהם הרי שרגשות אלו יובילו אותנו אל המפה הפנימית שלנו.
כל רגש כזה מספר סיפור שחשוב להקשיב לו ולהבין מה הוא מבקש להראות לנו.
דוגמא לחשיבותה של ההסכמה להרגיש רגש בוער הוא תהליך האבל.
כאשר אנחנו מאבדים אדם, קשר או נכס ממשי או סימבולי אנחנו עוברים תהליך של אבל שבו אנחנו מחבקים את הכאב.
כאב האובדן הזה על פי הבודהיזם למשל מספר לנו על החלופיות של החיים וכל הדברים בתוכו.
הכאב הזה הופך למורה עבורנו לקבל את הזמניות שלנו בעולם ולחיות כל רגע מחיינו עד תום.
באותה מידה כעס למשל שאנחנו חווים כלפי המדינה, העיריה או ה׳פוליטיקאים שם למעלה׳ מלמד אותנו לקבל את חוסר האונים המובנה והיותנו עומדים בכל רגע נתון מול יחסי כוחות שאין לנו במקרים רבים כל שליטה עליהם.
הכעס לא יעלם אז אך השעור שבו יאפשר להמיס את הסבל שבכעס ולהמיר אותו לאנרגית חיים.
כאן מגיע החלק היותר מעשי של העבודה עם הסבל.
כאשר אנחנו פתוחים לשעור שהרגשות הבוערים מביאים איתם אנחנו זוכים לבהירות לגבי הפעולות שאותם עלינו לעשות או להמנע מהם בכל רגע נתון.
האבל שהזכרנו למשל יכול לעזור לנו להרפות מההאחזות שלנו במה שהיה ואיננו עוד – יחסי אהבה, אידיאולוגיה, נכסים וכו.
באופן דומה הכעס שהזכרנו עוזר לנו לקבל את הפגיעות, חוסר האונים ויחסי הכוחות שאנו חיים בתוכם ומתוך כך למצוא את הדרך הטובה ביותר עבורנו לנוע בתוך שדות הכח הללו.
הרגשות הבוערים הללו הופכים אז למנוע ודחף לחיים של למידה והפתחות והאש השורפת של רגשות אלו הופכת אז מסבל מעיק לבעירת חיים בתוכנו.
