שייקספיר טבע את המשפט המפורסם מתוך המחזה כטוב בעיניכם: ״העולם במה הוא וכולנו שחקנים בו…״
אם נמשיך את הדימוי הכל כך מדוייק של שייקספיר על חיינו נוכל לראות שבאותה מידה שבה אנו שחקנים במחזה חיינו כך גם אנחנו המלהקים של הדמויות המשמעותיות סביבנו.
באופן זה אנו מלהקים את דמויות החברים שלנו, בני ובנות הזוג שלנו, הבוסים שלנו, העובדים שלנו, המנהיגים שלנו, הגיבורים שלנו, האויבים שלנו ועוד ועוד.
כשם שההכרה בכך שאנחנו שחקנים המשתתפים במחזה חיינו ומשפיעים עליו היא הכרה חשובה מאד כך גם קריטית ההבנה שלנו שאנו המלהקים של הדמויות המרכזיות בסיפור חיינו, ליהוקים שישפיעו על כל מערך העלילה…
פעמים רבות הליהוק שלנו לתפקידים של אחרים משמעותיים בחיינו הוא אינו מודע ומובן לנו רק בדיעבד.
כך למשל רק בדיעבד נבין שהגבר שבחרנו לבן זוג הוא שחזור של הדמות האבהית שחווינו ורק בדיעבד נבין שהשכנים שאיתם בחרנו לחלוק את מגורינו הם נסיון לברוח מסביבת הילדות שבה חווינו בידוד וכן הלאה.
לעיתים הבחירות הללו והליהוקים הללו בתחושתנו מקדמים את סיפור מחזה חיינו ולעיתים אנו מרגישים שהליהוקים הללו מכאיבים ו׳תוקעים׳ אותנו בדיוק באותו מקום.
אם פרויד והפסיכואנליזה שיצר לימדו אותנו משהו אחד חשוב הרי זו ההבנה שדווקא השחזורים הקשים ביותר שלנו והחזרה אל אותן בורות ופצעי עבר הן ההזדמנויות שלנו לחיות מחדש חוויה מתקנת ולנוע קדימה.
הקבורה של חוויות העבר בלא מודע רק מנציחה אותן, גם אם במודע נדמה לנו שהן נעלמו ו׳התגברנו עליהן׳.
דווקא ההחייאה מחדש של ארועי עבר דרך ליהוק של דמויות ׳בעייתיות׳ בחיינו תאפשר לנו לנהוג באופן חדש שלא הכרנו קודם ולעבד את אותם פצעים ראשוניים.
שימת הלב לליהוק של הדמויות בחיינו לכן היא חשובה והפסקת הליהוק ׳האוטומטי׳ יאפשר לנו לשאול את עצמנו בכנות ״איזה תפקיד ממלא בחיי האדם שאותו בחרתי לתפקיד המסויים בעולמי?״
