כגברים אנחנו מתחנכים להיות חזקים, קשוחים, ׳להתגבר׳ על הרגשות, ׳לא להיות נקבות׳ ולא להראות חולשה.
השרות הצבאי למשל מטפח את האידאל ה׳גברי׳ ומי שלא עונה לאידאל הזה נדון לתחושת בושה ואשמה שמשהו בו לא בסדר.
ארועי הסטרס שעברו גברים רבים במהלך שרותם הצבאי מודחק כחלק מ׳החזות הגברית׳ הקשוחה שעליהם להפגין ומשפיע על החוויה היום יומית בהמשך חייהם.
גם הלחץ המופעל על גברים להיות ׳הציידים׳ שנושאים פעמים רבות באחריות המרכזית לאספקה הכלכלית במשפחה יוצר עומס נפשי גדול על הגבר.
התפקיד של ׳הספק הכלכלי׳ הדומיננטי גורם לגברים רבים לעסוק ביום יום במקצוע או תחום שאינם אוהבים ואינם מממשים בו את עצמם על מנת ׳לעשות כסף׳ מחובתם כגברים.
לעומת זאת, מי שכן מתקבל ל׳מועדון׳ הגברי ו׳עומד בתקן׳ משלם את כרטיס הכניסה פעמים רבות בהדחקה רגשית חזקה,
התכחשות לרגשות ׳לא מחמיאים׳ כמו פחד וכאב, ודיכוי של הביטוי הגופני והעצמי האותנטי שלו.
ההדחקה הזו גורמת לקושי לקבל את עצמנו מבפנים, עם כל מי שאנחנו, וגורמת לבקורת ושיפוטיות חזקה – הן כלפי עצמנו והן כלפי הסובבים אותנו.
הנתון המדאיג של מקרי אובדנות אצל גברים הגבוהה פי שלוש וחצי מנשים מעיד על קושי עצום אצל גברים לשאת ולהכיל רגשות בוערים כמו כאב, פחד, בושה, אשמה ועוד.
אידאל הגבריות גם פוגע קשות במרקם היחסים האינטימי בין גברים ונשים.
הקושי בחיבור לרגשות של גברים רבים ( כדי לתחזק אידאל ׳גברי׳ וערך עצמי) מקשה על התקשורת האינטימית והאמפתיה – גם במיניות והגופניות וגם ביחסים עצמם ביום יום.
כגברים מלמדים אותנו לפרוט כל עשיה לפרוייקט הבנוי ממשימות, יעדים ותוצאות.
לצד האפקטיביות של עמדה זו, הצד הרגשי חוויתי נשאר בצד והיא עשויה עם הזמן ליצור שחיקה, אובדן תחושת החיות ודכאון סמוי.
הדכאון הגברי הוא פעמים רבות ״סמוי״ כיוון שחלק מהאידאל הגברי הוא ״להתגבר״ על רגשות דכאון ולא להכיר בקיומם, ועל כן להמנע מלטפל בדכאון ולקרוא לו בשמו.
מטרת הטיפול, במקרה של דיכוי בידי האידאל ׳הגברי׳, הוא לשים במרכז השיח את העולם החוויתי הרגשי ולתת לו מקום ולגיטימציה מלאה.
שחרור כבלי ההדחקה כתוצאה משימור האידאל השטוח והקרקטורי של ׳הגבריות׳ יאפשר אז מקום לגבריות אותנטית, רגשית ועם החופש לכל אחד לחיות את הגרסה הייחודית שלו ל׳גבריות׳.
