"זוהי אלימות אכזרית, קשה ומשתקת שקשה מאד להתגונן מפניה, נזקיה גבוהים מאד, ומעט מאד פעמים היא מדווחת כלפי חוץ…"
מאת: אסף לב
האלימות כנושא חברתי וחינוכי היא נושא המדובר רבות בשיח הציבורי ובצדק.
הנזקים הפיזיים ולא פחות – הנזקים הנפשיים שגורמת אלימות – הם עצומים.
נפגע אלימות סובל ברמה הנפשית מפגיעה קשה בערך העצמי ובדימוי העצמי שלו.
חוויית הבושה, העלבון וההשפלה שבהיות קרבן אלימות מגיעות לכדי טראומה שמכווצת את המרחב הפנימי הנפשי שלנו.
למעגל הרגשות של מי שכבר חווה ערך עצמי שאינו גבוה, האלימות גם מתדלקת בנוסף רגש אשמה שאומר:״אם מגיבים כלפיך באלימות כנראה שזה מגיע לך״.
מחקרים מראים כי נזקי הפגיעה של אלימות רגשית או נפשית אינם נופלים מנזקיה של אלימות פיסית.
לצערנו, אלימות נפשית ורגשית, למרות נזקיה, היא אינה תופעה שבאופן חברתי נוכחת ומטופלת באופן מספק .
להיפך, מיום ליום אנו רואים כיצד פוליטיקאים, דוברים, עיתונאיים והמדייה החברתית ככלל מפגינים רמות הולכות וגואות של אלימות בריונית – רגשית ונפשית – כלפי כל מי אינו מתיישר על פי איזה שהוא סטנדרט ״רצוי״ עבורם.
בתוך סוגיה זו של אלימות נפשית הייתי רוצה להתמקד באלימות שאני מכנה ״אלימות סמוייה״.
האלימות הסמויה הזו היא אלימות שאנשים חווים ביום יום במקום הכי אינטימי שלהם.
זוהי אלימות אכזרית, שקטה, קשה ומשתקת שקשה מאד להתגונן מפניה, נזקיה גבוהים מאד, ומעט מאד פעמים היא מדווחת כלפי חוץ.
לעיתים קרובות אפילו קרבן האלימות עצמו אינו מסוגל לדווח עליה.
האלימות הסמויה הזו אינה מדווחת כיוון שהתוקף, הבריון, כמו גם הקרבן נמצאים בתוככי נפשנו והאלימות הזו נעשית במחשכי התודעה שלנו.
מנסיוני של שנים ארוכות בחדר הטיפול אני נוכח בתדהמה עד כמה האלימות הפנימית, הבריונות שלנו כלפי עצמנו, גובה מאיתנו מחירים יום יומיים שלא ניתן אפילו לדמיין אותם.
מעבר לכך, אלימות פנימית כזו יכולה בקלות 'להתהפך' החוצה ולהתפרץ כלפי הקרובים לנו ביותר, מבלי שבאמת נבין את מקור האלימות הזו.
ההצדקות הפנימיות שאנו נותנים לאלימות הפנימית הן רבות.
כך למשל אפשר להסוות את האלימות והבריונות הפנימית כ׳בקורת בונה׳ או לספר לעצמנו ש"אלימות פנימית כלפי עצמנו היא הדרך היחידה להתבגר, ללמוד ולהשתפר לפעם הבאה".
אני חושב שהמשפט הרווח ביותר בפסקול הפנימי שלנו שמלווה את הבריונות הפנימית כלפי עצמנו הוא ״היית צריך לדעת שזה יגמר ככה…ואם רק היית עושה כך וכך הכל היה מסתיים אחרת… ״
לחשוב שלאלימות הבריונית שלנו המופנית פנימה אין באמת קרבן זו טעות מרה.
הקרבן של האלימות הפנימית הוא החלק הרך שבנו, הילד הפנימי, הרגישות שלנו .
הבריונות שבנו מכווצת את הילד הפנימי ויחד איתו – את היצירתיות, ההנאה מהרגע, והאהבה שבנו.
רבים ממצבי הדכאון הם בעיני תוצאה של אלימות סמויה פנימית שלא טופלה משך שנים.
אז איך מטפלים?
הצעד הראשון החשוב בדרך לטיפול באלימות סמוייה הוא הזיהוי שלה ושימת זרקור על התופעה.
לכל בריונות, גם זו הפנימית, יש נטייה לשגשג בחשיכה ולדעוך כשעולה האור.
עצם הארת ההבנה שאנו חווים אלימות כתוצאה מהלקאה פנימית כבר מאפשרת לסמן את המנגנון הנפשי שאחראי להפעלת האלימות הזו.
מקורו של המנגנון הזו יכול להיות בהפנמה של סביבה אלימה בילדות.
לעיתים זו תגובה הגנתית לחוסר המסוגלות שלנו להכיל את החלק הפגיע, הרגיש והכואב שבנו והאלימות היא נסיון לא מודע להכחיד את השבריריות שלנו.
תהיה אשר תהיה הסיבה, הדרך לטיפול מתחילה בהחלטה הברורה שמחיר הבריונות הפנימית לא מאפשר לתת לה להשתולל בתוכנו יותר.
כיוון שפעמים רבות האלימות הזו היא הרגל רב שנים, נדרשת עבודה ושימת לב רבה לזיהוי התקף אלימות כזו ברגע שהוא קורה והרגעה שלו.
משפטים שיכולים לעזור במצבים אלו הם למשל :״אלימות לא באמת תשנה את מה שקרה ורק תפגע במה שיש ובמה שיהיה״ או ״עשיתי את הטוב ביותר שידעתי באותו רגע ו״חוכמת הבדיעבד״ היא לא באמת חוכמה״.
משפט נוסף שניתן להשתמש בו על מנת להרגיע התקף אלימות פנימית הוא:
״אני מחבק ואוהב את הילד הפנימי שבי, על כל הפגיעות, הרגישות, הפחדים והכאבים שבו. לעולם לא אתבייש בו ולעולם לא ארשה יותר לפגוע בו ולנהוג בו אלימות, משום סיבה או הצדקה שהיא״
בתחילה השימוש במשפטים והנסיונות לעצור את התקפי האלימות יראו מלאכותיים כיוון שהרגל רב שנים לפעמים מרגיש לנו כמו ״טבע״.
ואולם, ככל שנתמיד בטיפול בהתקפי האלימות הפנימית הזו נגלה שלאט לאט הזרימה בערוץ נחל האלימות תתייבש ותגווע.
במקומה נחווה זרימה בערוץ נחל אחר, ערוץ חדש של קבלה ללא תנאי, אהבה וחמלה כלפי כל המקומות שבנו, כל המקומות שאנחנו, גם הפגועים, הטועים, והחלשים.
