״לא לדחוק לפינה הרגשה משונה…״( עברי לידר)
מאחורי הקלעים של ׳שגרת החיים׳ שלנו מסתתרת דרמה של יצירה יומיומית של זהותנו בתוך העולם הזה.
לרוב הדרמה של היצירה אינה מודעת לנו, ומתרחשת ורוחשת לה מיום היוולדנו אי שם במעמקי הלא מודע שלנו.
הזהות שלנו, מי שאנחנו ומי שאנחנו מציגים את עצמנו – כל אלו הן תוצאה של יצירה אינסופית שמתרחשת בכל רגע ורגע מתוך חומרי החיים שניתנו לנו בעבר ובהווה של היום יום.
הגנים שלנו, הרגשות שלנו, המחשבות, המשפחה, מערכות היחסים, התרבות שאנו חיים בה, נופים, ריחות, טעמים, חפצים, זכרונות, טראומות וחלומות – כל אלו מותכים בסדנאות העבודה הפנימיות שלנו אל תוך ה׳אני׳ שאנחנו.
המפגש של ׳יצירת האמנות׳ שאנחנו, שעל פי רוב כאמור אינה מודעת לנו, עם התרפיה מתרחש לרוב בשעת משבר.
את ההכרות שלנו עם המסתורין של תהליכי הנפש שלנו אפשר להקביל להכרות שלנו עם גופנו.
על פי רוב אנחנו מתחילים להתוודע למורכבות המופלאה של הגוף שלנו ומליוני התהליכים שמתרחשים בו בכל רגע ורגע רק לאחר שמרגישים סימפטום כלשהו כמו כאב, פציעה או שיבוש כלשהו בתפקוד היום יומי.
כך גם הנפש שלנו – רבים מאיתנו מתוודעים לתהליכי היצירה הנפשיים שלנו ומגיעים לטיפול כאשר אנחנו נפגשים עם סימפטום מעיק שמתחיל להעיב על שגרת היום יום שלנו.
זו יכולה להיות תחושת דכאון, התקף חרדה, התמכרות, הפרעות שינה, תחושת ריקנות, התקפי בושה או אשמה ועוד סימנים רבים ושונים.
המשותף לכל הסימנים הללו על פי גישת הart therapy היא שכל אלו הם דרכים שבה הנפש שלנו מנסה לתקשר איתנו ולאותת לנו לשים לב ולהתייחס למה שכנראה ׳שמנו בצד׳ יותר מידי זמן.
כמו שבדיקת דם מגלה שרמת סוכר גבוה מאותתת לנו להתחיל לאזן את משק האנרגיה בתוך הגוף שלנו כך הסימפטומים הנפשיים מבקשים מאיתנו ליצור איזון חדש בשיח הפנימי בתוכנו.
ההתוודעות שלנו לעצמנו כיוצרים האמנים של חיינו וזהותנו בכל רגע נתון היא חשובה כיוון שהיא מאפשרת לנו לקרוא את הסימפטומים הנפשיים שלנו כהזמנה לפעולה.
בגישה זו סימפטום נפשי כלשהו מספר לנו שככל הנראה חלק מחומרי החיים שלנו התנתק מתהליך היצירה של העצמי שלנו ושולח לנו ״אותות מצוקה״ כדי להחזיר אותו ״הביתה״ אל העצמי.
טראומה למשל היא דוגמא לארוע בחיים שבו חומרי חיים בוערים כמו כאב, אשמה, פחד, בושה, אכזבה, זעם ועוד רגשות מציפים אותנו ועל כן מודחקים כאקט של חירום מהמודעות שלנו.
הדחקה של חומרי חיים כמו ארועים כואבים, מפחידים או מערערים מידי היא אחת הסיבות המרכזיות לסימפטומים המופיעים לעיתים שנים רבות לאחר אותו ארוע נשכח.
החדשות הטובות בהופעת סימפטום כזה הן ההזדמנות שלנו להתוודע אל עצמנו כיוצרים וכאמנים של חיינו והעצמי שלנו מתוך חומרי הגורל שניתנו לנו.
הסימפטום מזמין אותנו לשאול מהו חומר החיים שמופיע עכשיו ודופק על הדלת שלנו ואיך אנחנו עושים לו מקום לחזור ולהפוך לחלק מסיפור חיינו, להרחיב את הבית הפנימי שלנו ואת ׳משפחת הרגשות׳ שאנחנו.
כך למשל אם נתבונן על ׳התקף חרדה׳.
תחושת ה׳התקף׳ מצביעה על כך שלהרגשתנו החרדה מופיעה מ״שום מקום״ ופשוט מזנקת עלינו מתוך החשיכה.
אין לנו שום מושג בשלבים הראשונים של הופעת ההתקף למקור של החרדה או לקשר שלה אלינו ולכן בשלב הראשון הסימפטום מבהיל ומרגיש כמו איום.
במהלך העבודה הטיפולית אנחנו מתחילים להתוודע יותר אל חומר החיים הבוער הזה שנקרא חרדה ומתחילים להבין מדוע החומר הזה עבר הדחקה.
נוכל להבין גם מה הטריגר שאפשר לרגש הזה לחזור בחזרה ולתבוע את מקומו בתוכנו.
הקבלה והעיבוד מחדש של רגש החרדה יאפשרו לנו להרחיב את סיפור החיים שלנו כך שהסיפור של החרדה יוכל לקבל בו מקום ולהכיר בו כעוד חלק ממי שאנחנו.
דוגמא לסיבה שבה לא יוכר במשך שנים רגש הפחד או החרדה בתוכנו היא למשל ילד שגדל בבית שבו הוא אמור להיות ׳גבר׳ ותמיד בשליטה ואז עצם ההכרה בכך שהוא חווה פחד תפגע בערכו העצמי ולכן הצורך בהדחקה.
תופעה דומה יכולה לקרות עם הדחקה של חומרי חיים אחרים כמו רגש בושה שעשוי להציג אותנו כחלשים ולכן מודחק או אשמה שעשויה להציג אותנו כ״רעים״ וכן הלאה.
דוגמא נוספת לסימפטום שמספר על חומרי חיים בוערים שהדחקנו היא התמכרות.
ההתמכרות פעמים רבות מספרת לנו על צורך ראשוני או הזדקקות מודחקת שלנו שלא קיבלה ביטוי בשלבים ראשוניים של חיינו.
כך למשל אחד הצרכים הראשוניים הלא מודעים שלנו הוא מה שפרויד כינה ״התחושה האוקיאנית״.
זוהי תחושת הרמוניה שבה אנחנו מרגישים אחדות על העולם וחלק בלתי נפרד מהקיום.
זו תחושה שמקורה בחיבוק האמהי הראשוני הבטוח, ההחזקה האמהית שמאפשרת לנו להרגיש אחדות עם העולם, שקט ושלווה שמלווים אותנו כל חיינו.
כאשר החוויה הטובה הזו מתקיימת באין מפריע היא הופכת לחלק מ׳רצפת הנפש שלנו״ ומהווה בסיס מופנם ליכולת שלנו להרגע בתוך עצמנו ולהרגיש בטוחים וחלק מהעולם שאנו חיים בו.
כאשר מסיבה כלשהי החוויה הזו מופרעת או משתבשת ומשהו לא אפשר את ההחזקה הבטוחה הזו על ידי האם, למשל בשל חרדה או טראומה או דכאון שהאם עצמה חוותה, הרי שבמקום תחושת בטחון תופיע אצל הילד תחושת שבר וערעור בינו ובין העולם.
כיוון שתחושת הערעור הזו מאיימת על העצמי הילדי היא תחווה כטראומטית ולכן תודחק מהתודעה, כאילו לא הייתה.
ההקדמה הזו לתוצאה של שבר בהחזקה האמהית והדחקה של השבר הזה קשורה בהבנת הסימפטום של ההתמכרות.
זו יכולה להיות כל צורה שהיא של התמכרות כמו סם כלשהו, אלכוהול, עבודה, סקס, פחמימות וכדומה.
כששואלים מכורים רבים מה התחושה שהם שוב ושוב מבקשים לחזור אליה בהתמכרות הם מתארים את הרגיעה, השקט, והתחושה ש׳הכל בסדר׳.
בפעולה ההתמכרותית אנחנו פעמים רבות מרגישים חופש מחרדה והמה׳רעש׳ שיש לנו בראש ביום יום, תחושה שאיכשהו העולם לרגע מערסל אותנו בתוכו ולוחש לנו ש״הכל יהיה בסדר״.
כשחושבים על כך מבינים שהפעולה ההתמכרותית שאנשים מוכנים לפעמים לשלם עליה כל כך הרבה היא למעשה נסיון נואש לשחזר את אותה החזקה אמהית ראשונית שמרגיעה אותנו ואומרת לנו שהכל בסדר, שאנחנו אהובים ושייכים.
( יצויין שישנן התמכרויות שנועדו לעורר ריגוש חזק כהגנה מפני תחושת מוות נפשי אך זהו סוג אחר של התמכרות)
המטרה של תהליך טיפולי של art therapy במקרה זה תהיה ראשית להתוודע אל הצורך הראשוני המודחק הזה בשקט, ערסול ותחושת הרמוניה והתמזגות עם העולם, צורך שאבד במהלך הגדילה.
ההכרה בצורך הזה כחומר חיים ראוי ולגיטימי של חיינו יאפשר לנו לחבק מחדש את הצורך הזה, ה׳ילד הפנימי׳ שלנו, ולאפשר לבטא ולחוות את ההזדקקות הזו ולהכניס אותה לחיינו ולבית שלנו בדלת הקדמית ולא ׳בכניסה האחורית׳ כהתמכרות, דרך מרתפי הלא מודע שלנו.
כאשר חומרי החיים הבוערים שלנו שהודחקו מתקבלים ומחובקים מחדש על ידינו הרי שאז את תחושת הבושה שבהסתרה ובהזדקקות יחליפו תחושת גאווה וכבוד כלפי מי שאנחנו באמת, כל מי שאנחנו.
ההתוודעות אל העצמי, האמן הפנימי שיוצר את זהותנו מרגע לרגע, תאפשר לנו לקחת אחריות מלאה על חיינו ולבחור מחדש בכל רגע נתון את החומרים איתם נרצה ליצור ולבטא את עצמיותנו בעולם.
