"הסכנה עליה הצביע מרקוזה במושג "האדם החד מימדי" היא שאם לא נהיה במגע עם הפנימיות העמוקה שלנו, הרי שנחייה את חיינו 'מבחוץ', על פי ההגדרות החיצוניות סביבנו."
מאת: אסף לב
"האדם החד מימדי" הוא מושג שתבע הרברט מרקוזה, פילוסוף וחוקר תרבות ב1966 בספר בשם זה.
אסביר מעט על המושג הזה ועל הרלוונטיות העצומה שלו אל תהליך התרפיה ומשמעותו.
אנחנו חיים למעשה בשני מימדים מרכזיים של קיום.
מימד אחד הוא המימד האוביקטיבי-חברתי, מימד שבו אנו נמדדים כל הזמן אל מול הגדרות ותיוגים כמו המראה שלנו, היכולת שלנו, העיסוק שלנו, המעמד שלנו ועוד ועוד סרגלים בהם אנו נמדדים.
המימד השני היא המימד הסוביקטיבי של כיצד אנו חווים את העולם ומהי התחושה היחודית שלנו את הדברים.
הסכנה עליה הצביע מרקוזה במושג "האדם החד מימדי" היא שאם לא נהיה במגע עם הפנימיות העמוקה שלנו, הרי שנחייה את חיינו 'מבחוץ', על פי ההגדרות החיצוניות סביבנו.
החיים שנחייה אז יהיו חיים שאינם אותנטים.
את האמת על מי שאנחנו ומה שקורה בעולם סביבנו נקבל מהחדשות, העיתונים, הפוליטיקאים,
נחפש את האמת שלנו בחוץ,
ובעיקר נחפש אישורים ותוקף למי שאנחנו בחברה שסביבנו ולא בתוכנו פנימה.
לפי מרקוזה, במצב זה נחייה את חיינו באופן שטוח על גבי מימד אחד, מימד המדד החברתי.
המדד החברתי ,חשוב לזכור, הוא אינו באמת מדד אוביקטיבי.
זהו מדד שמורכב מסובייקטים בעלי עוצמה בחברה שמייסדים ומתחזקים כל יום מחדש את המדד החברתי.
המדד הזה הוא שקובע עבורנו מה 'טוב' ומה 'רע', מה 'נחשב' ומה לא, מה 'יצרני' ומה לא, מה יפה ומה מכוער ועוד ועוד.
מעצבי המדד החברתי מתנהלים בדומה למעצבי אופנה שקובעים כל עונה אילו בגדים נלבש, באילו צבעים ובאיזו גזרה.
'קובעי המדדים' הללו יכולים להקרא בשמות שונים כמו משפיענים, אנשי תקשורת, אקטיביסטים חברתיים, פוליטיקאים, שופטים, אנשי הון ומבקרי אמנות.
ה'הון הסיבמולי' שמחזיקים סוכני תרבות אלו הוא שמאפשר להם להפוך את הסוביקטיביות שלהם לרשת החברתית שמבעדה אנו היחידים מתבוננים על חיינו ועל עצמנו, על פי האופנות והערכים שסוכני תרבות אלו מעצבים ומתחזקים עבורנו, כאמור כל יום מחדש.
חברה בריאה היא כזו שבה כל החברים בה שותפים לאופן בו מתעצבים הערכים על פיהם נמדדים האינדוידואלים שלה.
במצב כזה הפסיפס הערכי החברתי
הוא רחב ומגוון ונותן ביטוי לכל חברי הקהילה השותפים לפסיפס הזה שנקרא 'החברה'.
רוסו, הפילוסוף המדיני, קרא לפסיפס הזה ״החוזה החברתי״.
על פי רוסו החוקים, הכללים והערכים החברתיים אינם באים 'משמיים'.
כל חבר בקהילה, על פי תפיסה זו, צריך להסכים על אותם כללים, ערכים וחוקים ולקבל אותם על עצמו ממש כמו בחוזה.
מי שמרגיש שהחוזה החברתי הזה נחתם בלעדיו, ללא ההסכמה שלו, יתחיל לחוות ניכור כלפי החברה.
במצב זה האינדיוודואל עשוי לחוות את ההתנהלות במימד החברתי באופן מנוכר ושטחי.
הוא יהיה אזרח 'שומר חוק וסדר' אך כזה שחש בתוכו שהסדר החברתי הקיים אינו מייצג או מדבר אותו ואת עולמו הפנימי.
במימד הפרטי לעיתים יוכל האדם לחוות קיום אותנטי ומלא אך במנותק מהמימד החברתי.
כלומר היא יחייה את שני המימדים – החברתי והפרטי – אך הם יהיו מפוצלים זה מזה.
מבחינת אדם זה, החוקים החברתיים נכפים עליו ואינם מאפשרים לו לבוא לידי ביטוי כאינדווידואל.
במצבים הקשים יותר הפיצול בין הפנים והחוץ יקרוס והאדם יחווה אז את העולם החיצוני על הכללים והנורמות שלו כאונס של עולמו הפרטי.
המצב הזה יכול להתבטא בסימפטומים של דכאון קשה, בתחושת ערך עצמי נמוך מאד, תחושה של אדישות, חוסר משמעות וחוסר אותנטיות.
זהו המצב הקשה ממנו הזהיר מרקוזה, מצב של אדם שחי חיים שאינם אותנטים שמעתיקים פנימה את הסדר החברתי ההגמוני באופן מלא.
עבור חברה בריאה, מצב כזה בו פרטים חווים חיים חד מימדיים ומאמצים את הסדר הקיים מבלי להביא לידי ביטוי את עצמם הוא מצב מסוכן.
חשוב לזכור שלמציאות החברתית יש כח עצום לתייג, לקטלג, לעצב את זהותנו ולהשטיח את מי שאנחנו, על פי מדדים זרים לנו כאמור.
במידה ולא נעשה מאמץ אקטיבי ומודע כדי לצלול פנימה ולשלות משם את הפנינים שהופכים אותנו למי שאנחנו הרי שבמוקדם או במאוחר נמצא את עצמנו באחת מ'קופסאות הזהות' שהמציאות החברתית תכפה עלינו.
במצב כזה נמצא את עצמו נדונים לבינוניות בכל הקשור לביטוי העצמי היחודי שלנו בעולם, בחיי היום יום.
מנהיגים במשטרים דיקטטורים פעמים רבות ישאפו למצב כזה של אזרחים מוחלשים חד מימדיים כיוון שכך קל יותר לשלוט על האזרחים בחברה.
האזרחים החד מימדים בעיני מנהיגים אלו הם אזרחים ״טובים״ וצייתנים שלא יערערו על הסדר הקיים.
לעיתים רואים בהסטוריה כיצד מחאות והתקוממויות עממיות פורצות כאשר לאורך זמן רב אנשים חווים את עצמם בחברה כחיים חיים שהם חד מימדיים, שקופים,
חיים שבהם הפנימיות שלהם לא באה לידי ביטוי.
הם חווים אז דיכוי מצד הנורמות, הכללים והחוקים שבחוויתם משרתים אנשים אחרים – בעלי העוצמה שקבעו את אותם כללים.
כך בימים אלו בעקבות משבר הקורונה ישנה תחושת התעוררות בחברה הישראלית של רצון לשינוי ומחאה על כך שהסדר הקיים לא מביא לידי ביטוי קולות מושתקים של צעירים, מבוגרים ועובדים שנרמסים תחת הסדר הקיים, פוליטית כלכלית ותרבותית.
התהליך של הפסיכותרפיה הקיומית מבקש לסרב להפיכה של האדם ל'אדם חד מימדי', אדם שחי על פי ערכים חיצוניים לו שאינם מבטאים את אמונתו, מחשבתו ורגשותיו.
התהליך הטיפולי עוזר לגלות את הקול הפנימי, הייחודי והאותנטי ולהשמיע אותו ללא מורא וללא חשש.
זאת על מנת שהאדם יוכל באופן שלם ואסרטיבי להביא את עצמו באופן מלא ולבטא את קולו ועמדתו בתוך החוזה החברתי וכמעצב-שותף של הסדר הקיים סביבו.
באופן זה האדם יחווה את חייו בחברה כחיים רב מימדים ושלמים שבהם הסוביקטיביות הייחודית שלו משתתפת בסדר החברתי באופן מלא ולא נבלעת ומדוכאת על ידה.
