ביוון העתיקה הסמל של אל הרפואה היה הנחש.
מעניין לחשוב שדווקא הנחש שמתקשר לרובנו עם ארס ורעל הפך לסמל תהליך של ריפוי.
בראיה עמוקה יותר ישנה חוכמה גדולה בהבנה שדווקא הרעל עצמו יכול להיות מפתח לריפוי הגדול ביותר.
כך אם נקח זאת לתחום הריפוי הנפשי, דווקא החוויות הקשות ביותר ואפילו הטראומטיות ביותר עשויות להפוך לחוויות מכוננות ונקודת התעוררות עבורנו, אם נצליח להכיל אותן.
חוויה כזו למשל שהייתי רוצה לתאר היא חווית דחייה חברתית.
ארועים שיכולים לעורר בנו תחושת דחייה חברתית יכולים להיות בן זוג או חבר קרוב שבוחרים לנתק קשר מאיתנו או אפילו פיטורין מעבודה.
דחייה חברתית יכולה להחוות גם באופן מובנה בחברה כאשר קבוצה אתנית מסויימת חווה גזענות מקבוצה אתנית אחרת, תחושה שגם כן יכולה לגרום לבושה ואשמה.
קריטריונים מגדריים כמו ״גבריות״ או ״נשיות״ או ״יופי״ יכולים להוות גם הם גורמים לדחייה חברתית כאשר התחושה היא שאני לא ״גברי מספיק״ או ״נשית מספיק״ או ״יפה מספיק״.
כך גם אנשים שחוו חרם או נידוי בהיותם צעירים ממשיכים לשאת איתם את כאב הדחייה החברתית עוד שנים רבות מאד.
פעמים רבות פחד קהל או חרדה חברתית באופן כללי יכולים להיות סימפטום לארועי דחייה חברתית בטקס שהודחקו והפחד לחוות אותן מחדש.
דחייה חברתית עשויה לעורר בתוכנו את הרגש הבוער והכואב ביותר שהוא הבושה.
ככל שרגש קשה יותר להכלה והבנה כך נגדיר אותו כ׳בוער׳ ושורף יותר.
עדות לעוצמת הרגש הזה בארועי דחייה חברתית היא מקרי ההתאבדות שמתרחשים לא מעט במקרים של ״שיימינג״ ברשתות החברתיות או בתקשורת.
מעבר לבושה, דחייה חברתית יכולה לעורר בנו גם תחושת אשמה.
האשמה מתעוררת כיוון שהשיימינג והשיפוט במרחב ציבורי מייצרים תיבת תהודה שמעצימה פי עשרות מונים את האצבע המאשימה שמופנית אלינו ואומרת ״אתה לא מספיק טוב/ראוי/שווה״.
ההפנמה של ארוע הדחייה הפומבי הופך לקול פנימי שמלווה אותנו הרבה אחריו.
זהו גם ההגיון בארוע השיימינג הציבורי שחברות שונות המציאו החל מהעת העתיקה שנקרא ״משפט פלילי״.
כדי למנוע מפרטים בחברה להפר את הנורמות שהמציאו לעצמן, חברות החל מהעת העתיקה פיתחו טקס של התקבצות ציבורית שבה שופטים את האדם על הפרת הנורמה ומגישים לו ׳כתב אישום׳. על מנת להעצים את הארוע.
בטקסים אלו שמתקיימים עד היום מושובים את האינדיווידואל שקיבל את תפקיד השופט על במה מוגבהת על מנת ליצור אפקט דרמטי שבו האישום מגיע ״מלעלה״, כלומר מקום משכנו של האל.
כך קיוו החברות שהאשמה והבושה המועצמים והפומביים יגרמו לאדם לכאב שיגרום לו להמנע מהפרת הנורמה בעתיד ולהרתיע אחרים מלהפר את הנורמה או שגורלם יהיה דומה.
אז מדוע אנשים שונים פגיעים ברמה שונה מה לארועי דחייה חברתית?
כפי שציינתי בתחילת הדברים ארוע הופך לטראומטי כאשר אין לנו את הכלים להכיל את העוצמה הרגשית הטמונה בו – כאב הבושה והאשמה במקרה זה.
ככל שאדם מגיע לארוע של דחייה חברתית כאשר הוא מסוגל להכיל את עוצמות הבושה והאשמה של הארוע כך הארוע יקבל מימדים ריאליים יותר ופחות הרסניים נפשית.
אם נדמה את עוצמות רגש הבושה והאשמה שבארוע הדחייה לגלי ים הרי שחלק מהאנשים יוכלו לגלוש על גלי הענק הללו וחלק יטבעו תחת העוצמה האדירה שלהם.
יכולת הכלה רגשית מתחילה להלמד בבית על ידי הקשר האמפתי עם ההורים והסביבה הקרובה.
לעומת זאת כאשר החוויה בבית נעדרת שיח רגשי ואמפתיה ורוויה בשיפוט בבקורת הרי שאז נצא אל העולם פגיעים יותר לרגשות בוערים וכואבים.
יכולת ההכלה שלנו אז לרגשות אלו תפחת וכך יווצר ההבדל בין האופן בו אנשים שונים חווים ארועי דחייה חברתית.
אז כיצד מטפלים בארועים שכאלו?
בכל גיל שהוא המפתח לעבודה עם חוויות של דחייה חברתית והאשמה והבושה הכרוכה בהן היא שיקום ובנייה של יכולת ההכלה הרגשית שלנו.
חלק מהעבודה הטיפולית של. פסיכותרפיה היא תיקון של מה שלא התאפשר ללמידה והפנמה בילדות המוקדמת.
החדשות הטובות הן שאף פעם לא באמת מאוחר ללמוד להכיל את הרגשות שלנו וכך לקבל את עצמנו בכל המקומות.
מתוך יכולת הכלה שכזו הרי שארועי חיים של דחייה חברתית לא רק שלא יובילו לטראומה והרס אלא יהפכו לתרגול של קבלה עצמית עמוקה.
ממקום של קבלה כזו אפשר יהיה לראות את הדחייה החברתית כפי שהיא – פעילות עדרית שנועדה לכופף אינדווידואל בחברה לציית לנורמות החברתית על מנת לשמר את זהותן כחברה מסויימת.
אסיים בדוגמא הסטורית שבה דווקא העמידה מול דחייה חברתית חזקה לא רק שהעצימה את האדם עצמו אלא שינתה את הנורמות של החברה עצמה.
כך מרטין לותר קינג, המנהיג השחור הנודע בארצות הברית, הכיל את הבושה והאשמה של היותו שחור ו״נחות״ בעיני החברה ומתוך מהלך של קבלה עצמית אותנטית הפנה החוצה את אותה בושה ואשמה כלפי הגזענות.
באופן זה כיום הנורמה היא שדווקא הגזענות והדחייה של אתניות שונה היא שמעוררת בושה ואשמה.
