׳לבדות׳ ו׳בדידות׳ הן שתי מילים כל כך דומות ובכל זאת – תהום פעורה בינהם.
לבדות היא היכולת שלנו להיות אינדוידואלים נפרדים ולנוע בעולם על פי הקול הפנימי שלנו.
לבדות אינה מנוגדת ליחסים ואף ההיפך מכך.
רק מתוך היכולת שלנו ללבדות ואינדווידואליות אנחנו מסוגלים להכנס ליחסים ממקום חזק ועצמאי.
בדידות לעומת זאת כרוכה במצב של בידוד.
במצב של בדידות מערכות יחסים לא מהוות עבורנו מרחב של ריקוד משותף, צמיחה וההתפתחות אלא מקום של תלות כדי ״להציל בו את עצמנו מעצמנו״.
אז מהיכן נובעת חווית הבדידות שלנו?
ההתפתחות שלנו מהשלב המוקדם ביותר שלה דורשת היענות של הסביבה לצרכים הבסיסיים ביותר שלנו.
כמובן שחלק מרכזי בצרכים הללו הם צרכים פיזיים של מזון, בטחון, חום, ושמירה על בריאותנו.
ואולם חלק לא פחות חשוב מצרכי ההתפתחות שלנו הם צרכים נפשיים רגשיים כמו הכלה, אמפתיה, הרגעה, התפעלות והתייחסות דיאלוגית מכבדת.
כאשר משהו מהצרכים הנפשיים הבסיסיים הללו לא ניתן לנו מכל סיבה שהיא הרי שמתחיל להיווצר פיצול בתוכנו.
הצרכים הראשוניים שלא נענו ממשיכים להתקיים ולא נעלמים אך מודחקים ומודחים מהתודעה שלנו בעוד שהחלק הקוגנטיבי ה׳בוגר׳ שלנו ממשיך את מרוץ ההתפתחות והנסיון להשתלב בחברה מסביב.
פעמים רבות התחושה סביב הצרכים הפנימיים שלא נענו היא של בושה ואשמה.
זאת כיוון שכילדים אנחנו לא מסוגלים להבין שהצרכים הללו הם טבעיים וחלק מאיתנו ואנו מפרשים את חוסר המענה שלהם כמעיד על פגם או חסר בנו – מה שמעורר אשמה ובושה.
כיוון שהצרכים הללו לא נעלמים הרי שנוכל אז לראות שתי תופעות שונות שמתרחשות סביב צרכים אלו.
תופעה אחת היא השלכה של צרכים אלו על אחרים ושיפוט או בקורת של האחרים על ביטוי של הזדקקות כזו.
כך לדוגמא אדם שחווה חסך בתשומת לב כלפיו והתפעלות ממנו ישים לב ויבקר כל אדם שמבקש בגלוי לקבל יחס ותשומת לב.
התופעה השניה שמתרחשת סביב הצרכים הדחויים הללו היא מחיצת פיצול פנימית בין התודעה שלנו ובין הצרכים הללו ושם למעשה מתחילה תחושת הבידוד/בדידות.
במצבים אלו גם אם האדם יהיה מוקף חברה או מערכות יחסים הרי שבתוך מערכות יחסים אלו הוא יחווה בדידות, חוסר סיפוק וניכור.
בדידות כזו גם יכולה פעמים רבות לייצר סימפטומים מכאיבים שהבולט שבהם היא תופעת ההתמכרות.
ההתמכרות מבטאת למעשה החצנה של ההזדקקות המודחקת באופן קיצוני כלפי חומר מסויים או התנהגות מסויימת.
הדרך להתמודד עם בדידות בצורה שורשית ועמוקה היא להכיר ולהתיידד מחדש עם ה׳ילד הפנימי׳.
המשימה היא לסלוח לילד הזה על כל מה שהוא לא קיבל, ולהתחיל לקיים איתו דיאלוג קרוב שמלמד אותו שההזדקקות שלו שלא נענתה היא אינה סיבה לחוות אשמה או בושה.
חלק משיקום המקום של היחד הפנימי היא הקשבה מחודשת לאותה הזדקקות פנימית שהודחקה, הכרה בהזדקקות הזו וקבלה ללא תנאי של כל האספקטים שבתוכנו.
גם אם לא כל הצרכים הראשוניים הללו יוכלו להיענות בבגרות שלנו הרי שההכרה והקבלה של הצרכים הללו יאפשרו לנו להרגיש גאווה במי שאנחנו ולהפרד מהבושה והאשמה מהווייתנו בדיוק כפי שאנחנו.
קבלה עצמית רדיקלית כזו תאפשר לנו למוסס את תחושת הבידוד מעצמנו והפתחות ומגע אמיתי עם הסובבים אותנו ועם העולם.
