"כאשר אנחנו מוותרים על ההדחקה ולומדים לעבוד עם הרגשות הבוערים הללו – חרדה, בושה ואשמה – הרי שנוכל להקשיב למסר שהם מביאים איתם ולרתום את האנרגיה שבהם לתנועה שלנו בעולם."
מאת: אסף לב
אפשר לדמות את האנרגיה הרגשית שלנו כזרימת נהר בתוכנו שיוצאת אל העולם.
כאשר אנחנו מאפשרים לעצמנו לחוות כל רגש שעולה בנו, להקשיב לו, ולאפשר לו לספר לנו את סיפורו, הרי שנהר החוויה שלנו ימשיך לזרום בעורקי נפשנו.
נחווה אז תחושת חיות, הנאה, וערך,
נרגיש שאנחנו מבטאים את עצמנו באופן מלא בעולם,
שאנחנו באמת חיים, כאן ועכשיו.
כאשר מסיבה כלשהי, טראומה או כוויה רגשית אחרת, אנחנו לא מסוגלים לחוות רגש מסויים, הרי שנהר הרגשות יחסם ותיווצר מעין ״ביצה רגשית״ בתוכנו.
ישנם כמובן רגשות רבים שאי-חוויה שלהם יכולה לחסום את הנביעה הפנימית שלנו אל העולם.
עם זאת, במאמר זה ארצה להתמקד בשלושה מצבים רגשיים ׳קשים׳ שהאפשרות לחוות אותם במלואם יכולה להשיב לנו את הזרימה הרגשית בתוכנו.
המצבים הרגשיים שארצה לבחון כאן הם חרדה, בושה, ואשמה.
הרגשות הללו נחשבים כרגשות קשים במובן זה שפעמים רבות הם אינם נעימים לנו.
כאשר הרגשות הללו מציפים אותנו אנחנו עשויים לחוות שיתוק, דכאון, ופעמים רבות אפילו תחושת מוות נפשי.
העוצמה של הרגשות הללו והשפעתם עלינו היא עצומה.
ואולם, מחקר עומק ברגשות הללו מאיר אותם באור שונה לחלוטין.
לאורך שנות עבודתי הרבות בקליניקה עם רגשות אלו הבחנתי שהאספקט הקשה והטראומטי ברגשות האלו הוא דווקא ההדחקה שלהם מחיי הנפש והתודעה שלנו.
ההדחקה הזו היא מנגנון הגנה בסיסי מול רגשות שעוצמתן מאיימת עלינו.
ואולם ההדחקה היא שחוסמת את הנביעה הרגשית ומנתקת רקמות רגש לתוך מה שקראנו ׳הביצה הרגשית הפנימית׳.
ההדחקה לא מעלימה את הרגשות העוצמתיים הללו אלא רק כאמור מאפסנת אותם במחסן הנפש.
כיוון שההדחקה לא מעלימה את הרגשות הללו הן ממשיכות לבעבע מבפנים ועשויות לייצר תחושות של דכאון ומתח לא מוסבר.
האספקט הפחות מדובר של הרגשות העוצמתיים הללו הוא דווקא האספקט החיובי שבהם, הסיפור שהם נושאים עימם.
כאשר אנחנו מוותרים על ההדחקה ולומדים לעבוד עם הרגשות הבוערים הללו – חרדה, בושה ואשמה – הרי שנוכל להקשיב למסר שהם מביאים איתם ולרתום את האנרגיה שבהם לתנועה שלנו בעולם.
הבושה
הבושה למעשה מספרת לנו על הזדקקות, צורך עמוק שלנו שנשאר בחושך ולא קיבל מקום וביטוי בחיינו.
כאשר הזדקקות שלנו בילדות המוקדמת נדחית, נשפטת ולא מקבלת מקום אנחנו חווים באופן מיידי בושה.
באופן זה רבים מאיתנו חווים בושה סביב הגוף שלנו, המיניות שלנו, הצרכים שלנו, האינטימיות שלנו ועוד.
כאשר מופיעה בושה נוכל במקום לברוח מפניה ולהרתע להישיר אליה מבט ולשאול – ״אז איזו הזדקקות פנימית את מביאה איתך כרגע אלי״?
החיבוק של ההזדקקות הפנימית הזו יכול לרפא את הבושה ולהפוך אותה מרגש נורא ומאיים לרגש שמבקש להפנות את תשומת ליבנו להזדקקות שנשארה מאחור.
האשמה
האשמה נחשבת גם היא לרגש קשה וכבד מנשוא.
בספר ׳המשפט׳ קפקא מתאר את המועקה שנלווית לאדם שמועמד בפני כתב אישום ואין לו מושג על מה ולמה.
באופן זה הצליח להמחיש קפקא עד כמה האשמה בפני עצמה היא רגש קשה ואינטנסיבי בלא כל קשר לסיבה שבעקבותיה היא מופיעה.
כמו הבושה, גם האשמה גורמת לנו נזק כאשר היא מודחקת ושוקעת בקרקעית הנפש.
ואולם כמו הבושה, אם נוכל לחוות את החום הבוער של הרגש הזה, נוכל להקשיב לסיפור שמספרת לנו האשמה.
האשמה תפקידה בעיני הוא לזכך את חוש האחריות שלנו.
הרבה כוחות ונסיבות מופעלים למולנו מרגע שאנו נולדים – גנטים סביבתים, כלכלים, חברתים ועוד.
מבעד לכל הנסיבות והכוחות הללו האשמה הבריאה מעוררת אותנו אל האחריות שלנו ואל מה שיש בכוחנו לעשות אל מול כל הכוחות מסביב.
תפקיד נוסף חשוב של האשמה הוא לשמש כמערכת ניווט שעוזרת לנו להתכוונן על פי הערכים והאמונות שלנו.
ברגע שאנו סוטים מהמסלול שעיצבנו לעצמנו האשמה מזכירה לנו לשוב אל עצמנו ולהיות נאמנים לדרך שלנו.
החרדה
הרגש הקשה האחרון שארצה להתייחס אליו כאן הוא החרדה.
אחד הסיפורים המרתקים במיתוס הבודהיסטי על סידהרתא, הנסיך שעזב את ממלכתו כדי לחיות את האמת שלו, הוא תאור הלילה האחרון לפני ההארה שלו.
בלילה הזה מתואר שסידהרתא חווה את כל החרדות הקשות ביותר מהן הוא חשש כל חייו.
לאחר אותו לילה חווה סידהרתא את ההארה כבודהא.
ההגיון הפסיכולוגי מאחורי סיפור זה הוא עמוק ומעניין.
החרדה שהוצפה באותו לילה הפגישה את סידהרתא עם הקצה, עם תהום שאחריה כבר הוא לא יהיה יותר.
רוב חיינו אנו עסוקים בלהכחיש את קצה החיים שלנו,
אנחנו מכחישים את המוות, את המציאות שכל תופעה אנושית מרגע שנולדה מתחילה את דרכה אל מותה הבלתי נמנע.
כשעוקבים אחר מהלך החרדה בלי להרתע, כל חרדה שהיא, הרי שנגלה שבסופו של דבר החרדה מצביעה על קצה התהום שבו אנחנו לא קיימים יותר.
כאשר אנחנו מסכימים להתבונן אל קצה התהום שהחרדה מצביעה עליה, הרי שהחרדה הזו תהפוך ממפלצת משתקת שיש להכחיש או להלחם בה למעיין סימן שמזכיר לנו את החד פעמיות של הקיום שלנו.
החרדה יכולה להזכיר לנו את חוסר המובנות מאליו של הקיום שלנו, של כל תמונה, כל תחושה, כל מפגש שלנו עם העולם.
כך למשל אפשר להבין את המחקר שדווקא חולים סופניים שעובדת המוות והסופיות ניצבת מולם בלי אפשרות להכחיש אותה, מדווחים על תחושת משמעות שלא חוו עד אז בחייהם.
דווקא המפגש הישיר שלהם עם נקודת הקצה של חייהם מעוררת אותם את הרגע הזה של החיים והחופש להיות בתוכו.
הפילוסוף ניטשה הגדיר בהמשך לכך את דרך הקיום החופשית של האדם בעולם כ״ריקוד על פי תהום״
מכאן עולה שהמוכנות שלנו להקשיב מחדש לחרדה לא כאויב אלא כמורה לחיים תאפשר לנו להתבונן בשלווה בקצה הצוק של הקיום שלנו ולחגוג כל רגע כייחודי, חד פעמי וחי.
שימוש לרעה ברגשות ׳קשים׳
לעיתים אנשים עושים שימוש לרעה ברגשות קשים כלפי אחרים ולעיתים אנו עצמנו משתמשים ברגשות הקשים שלנו נגד עצמנו.
בגלל הפוטנציאל המערער של הרגשות הללו, פעמים רבות אנשים משתמשים בגרימת רגשות קשים כמו אשמה, חרדה ובושה על מנת לסחוט את האדם האחר ולגרום לו לעשות כרצונם.
ברגע שהרגשות הללו בלתי נסבלים הרי שנעשה הכל על מנת שיסתלקו מאיתנו ולכן נכנע לסחטנות.
ברגע שאנחנו לוקחים אחריות מלאה על הרגשות הללו וכפי שראינו מוכנים להקשיב להם, הרי שניטל הכח מהאדם האחר להשתמש ברגשות הללו נגדנו.
לעיתים כאמור אנו עצמנו מלקים את עצמנו ומייסרים את עצמנו סביב הרגשות הקשים הללו כאילו הם מעידים על כך שמשהו ״לא בסדר״ בנו.
לחבק את עצמנו כשמופיעים הרגשות הקשים היא הדרך היחידה באמת לקבל את עצמנו כמו שאנחנו וללמוד את השעור שהרגשות הללו מביאים אלינו.
לסיכום אומר שה׳גאולה׳ של הרגשות הקשים הללו – חרדה, בושה ואשמה – מ'ביצת הנפש' שלנו אל מחזור זרימת האנרגיה הרגשית שלנו יכולה להעצים אותנו, לעורר אותנו אל החיים ולאפשר לנו ניווט עומק אל הדרך שנבחר לנו בעולם.
