בזמן כתיבת הפוסט הזה ישראל בוערת מטילים וקונפליקטים אלימים שקורעים לחתיכות את אשליית הדו קיום בין יהודים וערבים.
הפצע המדמם של אסון הנכבה שארע לערבים לפני שבעים שנה בקום המדינה מסרב להעלם ולנוח על משכבו בשלום.
מדיניות ההדחקה של החברה הישראלית נכשלה כשלון חרוץ והפצע הלא מטופל מתפרץ בפרץ של אלימות, זעם ושנאה שקשה להכיל.
חוסר ההכרה בחווית האסון והטראומה הקולקטיבית שחוו הערבים בזמן גרושם מבתיהם ותחושת ההשפלה שמתלווה לכך לא גרמו לזעם ול״חשבון״ להעלם.
כמו שלמדנו בפסיכולוגיה, להבדיל מתחומי חברה אחרים, לטראומה אין תקופת התיישנות ומה שמודחק שב ועולה לתודעה ברגע שהכי פחות נצפה לו.
זו הסיבה שמשברים נפשיים בתחושה שלנו לעיתים נוחתים עלינו מ״שום מקום״ כאשר למעשה הם ביטוי להתפרצות אל התודעה של חוויה טראומטית מוקדמת, גם כזו לעיתים שקרתה לפני שנים רבות..
משבר הוא הזדמנות לעצירה, התבוננות והכלה של מה שפעם לא ניתן היה להכיל ולכן הודחק.
המשבר החברתי החריף מאד שצף עכשיו דורש מאיתנו להכיל את מה שלא ניתן היה להכיל אולי עד היום – את העובדה שמה שעבורנו כל שנה הוא חגיגת עצמאות והקמת מדינה עצמאית הוא עבור הציבור הערבי טראומה ויום אסון של גרוש וחורבן.
רק מוכנות אמיתית להכיל ולחבק את הכאב והזעם של הצד השני תאפשר לנו לנוע כחברה מאשליית דו קיום רדודה לאופק אמיתי של דו קיום שמסכים להכיל את המורכבות של שני נארטיבים לאומיים מקבילים שחיים על קרקע אחת.
