מעבר לשאלה הפילוסופית המורכבת של מהם ׳טוב׳ ו׳רע׳ ומי מגדיר אותם ככאלה, הרי שבחיי היום יום שלנו, מהבחינה הנפשית, פעמים רבות טראומות ופצעים נפשיים נגרמים על ידי מה שנגדיר בדיעבד כ״רוע״ אנושי.
גבר שעבר תקיפה אלימה על ידי קבוצת אנשים, אישה שחוותה תקיפה מינית, ילד שחווה השפלה של חרם – כל אלו הן חוויות שבהן באופן מובן לחלוטין הנפגעים יגדירו את הצד הפוגע כ׳רוע׳.
אם נלך מעבר למשמעות הפילוסופית של רוע חשוב להבין את הצורך שלנו, כמי שנפגעו על ידי מישהו אחר, להשתמש במושג הכמעט מטפיזי הזה, הדמוני הזה של ׳רוע׳ כדי לדבר על החוויה שעברנו.
כך למשל ק.צטניק שהיה ניצול שואה וסופר, כשתאר את מה שקרה באשוויץ תאר זאת כמשהו שקרה ״מחוץ לפלאנטה שלנו״, כמו בעולם אחר.
התאור העוצמתי הזה של ק.צטניק מתחבר להגדרה המטפיזית, השטנית של הפגיעה כעוצמתית עד כדי כך שמעורבת בכוחות ׳מיסטיים׳ של רוע מ׳פלאנטה אחרת׳, רוע שהשתלט על הפוגעים, ואולי אפילו טבוע בהם מילדותם כתכונה מולדת.
בהקשר הזה פילוסופית בשם חנה ארנדט שהיתה נוכחת במשפטו של אייכמן בישראל כתבה לאחר מכן מאמר שעורר מחלוקות וסערות רבות וכותרת המאמר היתה ״על הבנאליות של הרוע״.
במילים אלו ניסתה ארנדט לערער את המעמד המטפיזי של ה׳רוע׳ כמשהו שבא מעולמות אחרים, אפלים, ״על אנושיים״.
מה שהוגדר כ׳רוע טהור׳ בהתנהגות הגרמנים, טענה ארנדט, היה למעשה ארגון של עם וצבא שהאמין באופן מוחלט בלאומנות הגרמנית, בעליונות שלהם על שאר האנשים ובמנהיגות של השליט.
אחרת כיצד אפשר להסביר את זה שאומה שלמה, שהיתה שוחרת תרבות, לא ברברית ולא חשוכה כלל, נכנסה כמעט כולה יחד – מנוער וילדים בתנועות נוער נאציות ועד מנהיגי התרבות, הפוליטיקה הצבא – והשתתפו כולם במשימה הרצחנית של חיסול נפשי ופיזי של עם אחר שלם.
מה שלא הובן כראוי על ידי מי שקרא את המאמר היה שארנדט לא ביקשה להפחית בנזק או בעוצמת הזוועה שנגרמו במלחמת העולם השנייה על יד הגרמנים.
ההיפך הוא הנכון – ברגע שארנדט ביקשה להסיר את הצעיף המטהפיזי הדמוני של ה״רוע״ מפניהם של הנאצים, היא למעשה הזהירה את כולנו כשהצביעה על כך שגם האדם הפשוט ברחוב, בתנאים מתאימים שיווצרו סביבו, יכול להפוך למכונת השמדה ואכזריות אין סופיים בכל מקום ובכל זמן שהוא.
ההבנות הללו של ארנדט קיבלו תוקף במחקרים פסיכולוגים מפורסמים שנעשו לאחר מכן בשנות השישים.
מחקר ידוע אחד נערך על ידי פרופסור בשם מילגרם. בניסוי זה מילגרם ביקש לבדוק את ההשפעה של סמכות על אנשים מהישוב.
בניסוי נתבקשו אנשים בריאים בנפשם ושומרי חוק וסדר לגרום כאב על ידי זרם חשמלי לנסיינים אחרים (שהיו שחקנים) בכל פעם שגורם הסמכות בניסוי ביקש מהם לעשות זאת.
המשתתפים בניסוי לא ידעו שבצד השני של הפרגוד ישנם שחקנים שלא באמת חווים זרם חשמלי אך הצרחות שלהם אכן גרמו להם להאמין שהם גורמים נזק אמיתי ואף מסוכן עם הזרם החשמלי שהפעילו.
ואכן רוב המשתתפים בניסוי באופן בלתי נתפש הסכימו בסופו של דבר להפעיל את הזרם החשמלי על פי דרישת ׳איש הסמכות׳ בניסוי.
מה שהראה מילגרם הוא שמה שנכנה ׳רוע׳ ופגיעה חסרת פשר וחסרת אמפתיה באחר יכול להגרם באופן פשוט יחסית על ידי גורם סמכות (הפרופסור בניסוי במקרה זה) שנותן הוראות לאנשים אחרים לפעול על פי הוראותיו.
ניסוי נוסף שנערך באוניברסיטת סטנפורד על ידי פרופסור פיליפ זימברדו חילק סטודנטים לסוהרים ואסירים במעין משחק-ניסוי של כמה ימים.
הסטודנטים מהר מאד ׳נכנסו לדמויות׳ שניתנו להם.
זימבדרו גילה שעצם פער הכוחות העצום ויחסי התלות שנוצרו בין ה׳כלואים׳ וה׳סוהרים׳ גרם עם התקדמות הניסוי לסטודנטים הסוהרים להתנהג באכזריות ואף בהתעללות מעצם הכח העודף שניתן להם.
יודגש שמדובר היה בסטודנטים בריאים בנפשם, ללא עבר פלילי וממעמד חברתי גבוה והשכלה רחבה.
גם אם נלך מעבר לניסויים הללו ונתבונן בחיים עצמם, נראה באופן יום יומי אם בהתנסות אישית ואם בצפייה במדייה את האכזריות הבלתי נתפסת שברגע אחד מתרחשת לנגד עיננו.
מספיק לראות במהדורות החדשות בימים אלו איך גברים צעירים רוסים שקיבלו פקודת הרג, השמדה ורצח מגיעים לאוקראינה ביום בהיר אחד וטובחים באנשים ללא הבחנה – ילדים, נשים וקשישים, שאין להם כל סיבה נראית לעין לפגוע בהם אלא משום שה׳מנהיג העליון׳ שלהם נתן את הפקודה.
שני הניסויים הללו כמו מאמרה של ארנדט שהזכרנו והחיים עצמם מבטאים למעשה את ההבנה שמה שאנו מכנים ׳רוע׳, עד כמה שקשה לנו להכיר בכך, הוא למעשה פוטנציאל התנהגות ותפיסה הנמצא בכל אחד מאיתנו כאשר אנחנו ׳מכבים׳ את הכפתור שאומר לנו שמולנו עומד בן אדם בדיוק כמונו.
מעבר לכך, דווקא המצב ה׳טבעי׳ שלנו הוא לראות את האחר שמולנו כ-״לא אני״ ודרושים מאמץ, תנאים ועבודה פסיכולוגית על מנת להכיר בכך שהאחר שמולנו הוא סובייקט כמונו ולהרגיש אמפתיה כלפיו.
זו הסיבה למשל שכל כך פשוט לצערנו להוציא אומה למלחמה פשוט על ידי שכנוע ש׳הם שם בצד השני׳ אחראים לסבל שלנו ושינוי ההגדרה של הקבוצה השנייה מבני אדם ל׳אוייב׳.
זו הסיבה שכל כך קל לילדים לפעמים להוציא ״חרם״ על ילד אחר או לבייש אותו ברשתות רק משום שהוא שונה מהם, חלש מהם, או מעורר בהם תחושות שקשה להם להרגיש.
בתופעת החרם והשיימינג, שנפוצות יותר ממה שאנחנו מסכימים להודות, הקבוצה הופכת את הילד לשעיר לעזאזל, ומתייגת אותו באופן שמפסיק לראות בו סובייקט חי שמרגיש בדיוק כמוהם.
כך אנו רואים שהקלות הבלתי נסבלת של ׳הרוע׳ היא למעשה המעבר הכמעט אוטומטי מלראות אדם ׳כמישהו׳ ולעבור לראות אותו כ׳משהו׳ – אובייקט, חפץ שנועד לשרת אותנו.
במובן זה התיוג ״רוע״ שאנו מייחסים כתכונה של אותם ילדים, חיילים, או מבוגרים היא סוג של פתרון ״קל״ לבעיה אנושית מורכבת הרבה יותר.
במובן זה התיוג של ״רוע״ מסיר מעלינו אחריות להשפעה על התנאים שמאפשרים לבני אדם בסיטואציות מסויימות לכבות את אותה יכולת אמפתית שלנו לראות את האחר כאדם בעל רגשות בדיוק כמונו ולא כאובייקט בדרכנו.
התיוג ׳רוע׳ גם מאפשר לנו להתעלם מהעובדה שהיכולת הזו לכבות את ״הכפתור האמפתי״ בתוכנו ולבטא ״רוע״ נמצאת בכל אחד מאיתנו בסיטואציות מסויימות של חיינו.
אם נחזור לסצינה הטיפולית שפתחנו בה, שבה האדם נפגע מאדם אחר פגיעה קשה, הרי שהשחרור מהגדרת ״הרוע״ שבחוץ יאפשר לנו להבין שלא נפלנו קרבן לאיזו מטפיזיקה שטנית אלא למישהו שלא התייחס אלינו כבני אדם עם רגשות כמוהו – אם זה באלימות, בניצול, או בכל פגיעה אחרת.
החשיבות של ההכרה הזו ב׳בנאליות של הרוע׳ והורדה שלה מהשמיים אל האדמה היא לאפשר להעביר את מוקד העבודה הטיפולית והמיקוד בהכלה של כל אותם רגשות בוערים שהתעוררו בנו בעקבות הפגיעה.
השיקום מטראומה של פגיעה מאדם אחר, אונס מכל סוג שהוא למשל, תלוייה באופן קריטי ביכולת שלנו להכיל את מה שהיה עוצמתי מידי להכלה בזמן הארוע והודחק, כמו הכאב( ההשפלה בשימוש בנו כאובייקטים),
הזעם(הרצון לנקום ולעשות צדק, לתת לאחר להרגיש את מה שגרם לנו להאגיש),
אובדן האמון בבני אדם( איך אסמוך מחר על אחרים שלא יתנהגו אלי באותו אופן?),
האשמה ( ׳איך לא הצלחתי להגן על עצמי׳?)
והבושה, בושה בעצם ההכרה של עד כמה הפגיעה חשפה בתוכי חוסר אונים, פגיעות וחולשה, בעיקר אם קודם לכן תפסתי את עצמי כחזקה ובטוחה בעצמי.
היכולת למקד את כל האנרגיה שלנו בריפוי והסכמה להרגיש את עצמנו על כל העוצמות הרגשיות הללו שתארנו שבוערים בנו בעקבות הפגיעה – האשמה, הכאב, הבושה, הזעם – תלוים ביכולת שלנו להפרד מהמיסטיפיקציה של ה׳רוע׳ שגילינו בצד השני.
חשוב להבהיר שכאשר אנחנו נפרדים מהגדרת ׳הרוע׳ כלפי הצד הפוגע אין הכוונה כאן לסליחה או אמפתיה כלל כלפי הצד השני.
הורדת ה׳הילה׳ של הרוע נועדה להוריד את הסיטואציה אל הקרקע כדי להבין אותה טוב יותר ולהתמקד כאמור בטיפול עצמי.
מטרה נוספת בעבודה עם טראומה משחרור ממטפיזיקה של ה׳רוע׳ היא שכאשר נחזור שוב אל העולם לאחר הטראומה כדי לחיות את חיינו הרי שאם נוסיף לחשוב שיש ׳רוע׳ מטפיזי אי שם הרי שחוויה זו תמשיך להאפיל עלינו, ללוות אותנו ולצמצם את חופש התנועה שלנו.
הבנה אמיתית של מה שנמצא מתחת למסיכה של ׳הרוע׳, כלומר המנגנון שבו אנחנו יכולים בשניה של חוסר שימת לב להפסיק לראות את האחר כמישהו ולראות בו אובייקט בלבד- הבנה זו תאפשר לנו להבין טוב יותר את הסביבה בה אנחנו פועלים.
הבנה זו גם תלמד אותנו לשים לב לתנאים שדרושים לנו ולקרובים לנו על מנת להפתח לאחר כאדם כמונו ולהיות יותר אמפתיים, פתוחים וקשובים למה שמתרחש אצל מי שלצידנו.
מה שהיה אז טראומה ממפגש עם ה׳רוע׳ יובן בתוך תהליך השיקום שלנו מהפגיעה כשעור פרטי שהמציאות מלמדת אותנו על מה שקורה בעולם כשמפסיקים לראות את האחר כ׳מישהו׳ או במילים הנפלאות של שלום חנוך:
״אדם מוזר הוא האוייב שלך – בדיוק כמוך,
פתאום הוא גם רוצה להיות – כמוך בדיוק…
זהו האויב שלך, זהו האויב שלך,
בדיוק כמוך,
בדיוק כמוך – בדיוק.״
