"כאשר הדחף העדרי שלנו לקונפורמיות מפסיק לנהל אותנו, אנחנו מתפנים לחוות את הקול הפנימי האינדיוידואלי והייחודי שלנו ומעזים לפעול על פיו."
מאת: אסף לב
מגיל קטן אנחנו לומדים ש״החיים״ פרושם לנוע מנקודה א׳ לנקודה ב׳.
התנועה הזו יכולה להיות מכיתה לכיתה בתוך מסגרת הלימודים, מבית הספר לצבא, מהצבא לטיול שאחרי הצבא, לאוניברסיטה, משם לחתונה, ילדים, משכנתא, עבודה מסודרת, פנסיה ועוד ועוד מעברים ותחנות מנקודה א׳ כלשהי לנקודה ב׳.
כמו טיול מאורגן אחד גדול, החברה מטמיעה בנו אידאולוגיות לגבי צורת החיים הנכונה עבורנו ומרפדת את דרכנו בדרך ליעדים שלימדו אותנו לרצות.
מעט מאד פעמים בחיים אנחנו עוצרים לרגע לשאול ״של מי היעדים האלה בעצם״?
הלחץ החברתי העצום סביבנו הופך את היעדים הללו למובנים מאליהם, יעדים ״טבעיים״ שכל אחד אמור לרצות בחייו.
ברגע שאנחנו מטילים ספק באחד מהיעדים הללו אנחנו מתוייגים מייד כ״לא בסדר״ או אפילו ״הזויים״.
אחד המנגנונים היעילים לשליטה, פיקוח ומשטור חברתי הוא התיוג.
על מנת לגרום לנו לציית לסדר ההגמוני ולרשימת ׳היעדים הטבעיים׳ בחיים מופעל מנגנון התיוג על בסיס יום יומי.
האמת היא שהבחירה שלא לציית לרשימת היעדים היא עצמה מערערת את החזות ה׳טבעית׳ כביכול של היעדים הללו.
מסיבה זו החברה נאבקת על כל אי ציות של כל אינדוידואל לסדר הזה.
מספיק שיופיע אינדוידואל אחד יחיד שיערער על רשימת היעדים הללו כדי לסדוק את חומת הסדר.
לצערנו או לשמחתנו, רוב הפעמים שבהם כן נבחנים מחדש היעדים הללו ומוטל בהם ספק הם בשעות משבר.
המשבר משבש את רצף החיים הרגיל, השגרתי, זה שלמדנו לראות כטבעי, ומאלץ אותנו להתבונן אל מאחורי הקלעים של הסדר הזה.
כשאנחנו מעיזים להתבונן אל שפת התהום הזו אנחנו מגלים שצורת החיים שחיינו על פיה לא בנויה אלא על מוסכמה שרירותית.
למעשה אנחנו מבינים שאין באמת צורת חיים ׳נכונה׳.
כשם שבמעמקי הים נראה כל כך הרבה צורות חיים שונות החיות זו לצד זו, כך ישנם אינסוף צורות חיים אפשריות עבורנו בעולם הזה.
כאשר הדחף העדרי שלנו לקונפורמיות מפסיק לנהל אותנו, אנחנו מתפנים לחוות את הקול הפנימי האינדיוידואלי והייחודי שלנו ומעזים לפעול על פיו.
במובן זה משבר יכול להיות הזדמנות לעצור ולבחון אילו מהיעדים שהצבנו לנו כיעדי חיים הם באמת היעדים שלנו או כאלו שלימדו אותנו לרצות ולהציב לעצמנו.
המבחן בעיני לבחינה האם התנועה שלנו לעבר יעד מסויים היא אותנטית או לא עובר דרך החוויה שלנו.
כאשר אנחנו מתפקדים כמו ׳חיילים׳ ונעים לכיוון היעד בלי להרגיש את עצמנו בתנועה הזו ובלי להנות ממנה הרי שיותר מסביר להניח שהיעד אליו אנו חותרים הוא אינו היעד שלנו.
כאשר לעומת זאת עצם החתירה אל היעד מהנה אותנו ואנו מרגישים בתוכה את החיות שלנו הרי שההגשמה העצמית מתרחשת כבר בחתירה אל היעד, גם אם לעולם לא נגיע אליו.
משבר הקורונה החריף והשלכותיו הוא תקופת שפל שיכולה גם להפוך להזדמנות לעצור ולהתבונן.
מרגע הלידה עד רגע מותנו פרוש בפנינו אוקיינוס של אפשרויות.
אין באמת דרך אחת נכונה למסע חיינו ומי שמטיף לדרך כזו פשוט משקר.
המסע הזה יכול להיות מסע של מישהו אחר אבל הוא גם יכול להפוך להיות – אם נבחר בכך – מסע שהוא לגמרי שלנו.
