למרות מה שלעיתים נדמה לנו – החופש שלנו הוא אינו טבעי, מובן מאליו.
במובן מסויים ההיפך הוא הנכון.
מצבנו הטבעי מרגע הלידה היא עמדה של תלות, הזדקקות, והשתייכות למשפחה, שבט, אזרחות , לאום או דת שמעולם לא בחרנו.
מצב של חופש דורש מאיתנו עבודה,
עבודה של הפרדות מהמקור הטבעי ממנו באנו.
׳עבודת החופש׳ הזו יכולה לפתוח עבורנו את השער לחופש אמיתי.
ישנם תנאים רבים שאינם תלויים בנו על מנת להיות חופשים כמו חופש כלכלי, חופש פוליטי, בטחון אישי, חופש ביטוי וחופש מחשבה.
ואולם במאמר קצר זה ארצה להתמקד בתנאי מהותי בעיני לחופש שלנו שתלוי בנו עצמנו ולא בסביבה שלנו.
התנאי הזה הוא היכולת שלנו לקחת אחריות מלאה על התחושות, הרגשות והמחשבות שלנו.
עד כמה שהרצון שלנו לחופש הוא עצום הרי שהפיתוי שלנו לוותר על החופש שלנו ולהשתעבד ל״אחר גדול״ כלשהו – הדת, המדינה, המפלגה, המשפחה או כל כח עליון אחר- פיתוי זה הוא גדול.
אריך פרום, פסיכואנליטיקאי ופילוסוף קיומי טען בספרו ״מנוס מחופש״ כי אחד הגורמים המרכזיים שבגללם אנחנו חוששים מהחופש או מוכנים לוותר עליו הוא החרדה הקיומית הטבועה בבסיס הנפש של כל אדם באשר הוא.
החרדה הקיומית נובעת גם מהנזילות של משמעות הקיום וגם מהידיעה הפנימית של כל אחד מאיתנו את הפגיעות שלנו למצבי שבר, מחלות, רעב, בדידות, עוני, זקנה וכמובן הסופיות והמוות שלנו.
לעיתים החרדה הזו מודעת לנו ופעמים רבות היא מודחקת אך בשני המקרים היא משפיעה עלינו באופן משמעותי מאד.
ההשפעה של החרדה הקיומית בהקשר של החופש שלנו היא המוכנות שלנו לוותר על החופש תמורת כל מסגרת או הבטחה ׳לקחת׳ מאיתנו את משא החרדה הכבד הזה ולספק לנו משמעות ברורה וקבועה.
כך הפיתוי להתמזג עם דת וותיקה שתבטיח לנו משמעות נצחית, חיי עולם הבא והשגחה צמודה אם נלך לפי מצוותיה,
הפיתוי להתמזג עם מנהיג חזק ומדינה שמבטיחה משמעות, זהות נצחית וצודקת,
או הפיתוי להצטרף לכל גוף או קבוצה שמבטיחים פתרון ברור וחד לשאלת הפשר והחרדה הקיומית שלנו.
לעיתים אנחנו מסכימים אפילו להשאר ביחסים מרעילים ופוגעניים – באם אלו יחסי עבודה, יחסי חברות, משפחה או יחסים זוגיים – רק משום שההפרדות מהקשר הזה תחשוף אותנו לאותה חרדה קיומית בסיסית בקרקעית נפשנו.
בכל המקרים הללו אנחנו חותמים על חוזה סמוי לוותר על החופש שלנו תמורת שחרור מאחריות על החרדה הקיומית הזו.
התביעה שלנו את החופש שלנו חזרה מחייבת אותנו להתעמת באופן ישיר הן עם שאלת המשמעות של חיינו והן עם החרדה מהפגיעות והשבירות שבנו.
הפילוסופיה הקיומית מאמינה באופן עמוק שאין לעולם משמעות ׳גבוהה׳ או ׳גדולה׳ מאיתנו.
כל האידיאולוגיות והמיתוסים הגדולים שסחפו אחריהם מליונים הסתברו במבחן ההיסטוריה בסופו של דבר כאסונות וככאלה ששרתו בסופו של דבר את המעטים שהמציאו ותחזקו את אותן אידיאולוגיות.
פילוסופיה זו מאמינה ביכולת של אדם להתחבר לעצמיותו וליצור את המיתוס האישי היחודי שלאורו תעוצב משמעות חייו והפשר של פעולותיו וקיומו.
מחוץ למשמעות זו, כל ׳התגייסות׳ כאמור למשמעות אחרת, ׳גדולה׳ ככל שתהיה, היא בסופו של יום כוזבת ולא אותנטית.
ההתמודדות עם חרדת הקיום שלנו מהשבר והסופיות מחייבת אותנו כמו שהגדיר זאת הפילוסוף ניטשה ״לרקוד על פי התהום״.
ריקוד על פי התהום משמעותו המוכנות שלנו להתבונן על הסופיות, חוסר האונים והשבריריות של חיינו אל מול העוצמה האין סופית של העולם ולהשתמש בחרדה הזו כדלק לריקוד החיים שלנו ולתנועה יצירתית בעולם.
זאת במקום לאפשר לחרדה להוביל אותנו לשיתוק ומסירת האחריות על החרדה הזו כאמור לגוף גדול שיקח בתמורה את החופש שלנו.
ההתמודדות עם החרדה ושאלת המשמעות האישית מחייבת אותנו למשמעת, הקשבה פנימית ותרגול.
עם זאת, התמורה של עבודת החופש הזו היא פתיחת האופקים של עולמנו, הרחבת התודעה שלנו ויצירת התנאי לחיים של משמעות יחודית ואותנטית של חיינו היום יומיים.
