״מי שלא חי את החלום שלו נדון לחיות בתוך חלומות של אחרים״
אנחנו נוהגים להפריד את החלימה שלנו מ״החיים עצמם״ ולשייך אותה לממלכת השינה, הדמיון והפנטזיה לעומת הראציונליות שמתחברת לנו למציאות, לממשות ולעירות.
כשחושבים על כך שוב אנחנו מבינים שכבני אדם חלק ניכר מאד מהקיום שלנו בנוי דווקא מחומרי חלימה, הדמיון והפנטזיה ששלובים בתוך מציאות חומרית ממשית.
כך למשל רעיון המדינה, החוק, וזכויות האדם והאזרח שנראים לנו מאד מוצקים, טבעיים וממשיים נולדו לפני לא הרבה מאד שנים כחלומות של מהגרים שהגיעו מאירופה להקים את ארצות הברית וצרפתיים זועמים במה שכונה ״המהפיכה הצרפתית״.
גם מדינת ישראל וגבולותיה שנדמים לנו ביום יום כמציאות הכי ממשית ומוצקה שיש נולדה למעשה בתהליך חלימה של הרצל על צורת חיים חדשה עבור יהודים מכל העולם שיחיו במקום אחד.
לצערנו חלק ממנגנוני ההגנה של חברה כדי לשמר את עצמה ולשמור על צורתה הוא לדכא את אפשרות החלימה של אינדיווידואליים על מנת שלא יהרסו את הסדר הקיים וישנו מחדש את מבנה החברה.
הדיכוי הזה מתבצע בתהליך החינוך ובתיווך של סוכנים חברתיים במדיה ובמוקדי הכח שמגבילים את השיח על ידי אידאולוגיות ונורמות נוקשות ובכך מבקשים לשלוט בדמיון וביכולת החלימה של הפרטים בחברה הזו.
פוקו הפילוסוף הצרפתי, שהקדיש רבות מעבודתו לחקירת האופן בו מוקדי כח חברתיים מדכאים את יכולת החלימה והדמיון של הפרטים, כינה את סוכני הסדר החברתי הללו ״משטרת השיח״.
חלק מתפקידה המרכזי של משטרת השיח הוא לשים ווילון כהה שמסתיר מאיתנו את אותה אמת שרוב רובה אם לא כל צורת החיים שלנו בנויה למעשה על דמיון, וחלומות של אנשים שחלמו את צורת החיים הזו.
דוגמא מובהקת לנסיון לדכא את החלימה והדמיון של הפרטים בחברות הוא האיסור על סמים.
הנימוק הרשמי לאיסור החמור על שימוש בסמים הוא כביכול ההגנה על הפרט מפני התמכרות ואלימות.
עם זאת מחקרים הראו שסמים לכשעצמם לא ממכרים אלא המצוקה של מי שמשתמש בהם היא הגורם להתמכרות.
מנגנון ההתמכרות הזה יכול לחול על כל פעילות אחרת כמו התמכרות לאוכל, לסקס, לעבודה, לספורט אתגרי, לאישור חברתי וכדומה ואיש לא מעלה על דעתו לאסור לכן פעילויות אלו.
כלומר אפשר לראות דרך האיסור הגורף על שמוש בסמים את החרדה של החברה ממתן חופש ליכולת הדמיון והחלימה שלנו.
ההבנה של צורות הדיכוי של החלימה והדמיון שלנו חשובה כדי להבין שבמובנים רבים צורת החיים ה״נורמלית״ וה״טבעית״ שלנו היא למעשה לחיות בתוך חלום של מישהו אחר.
יתר על כן, קאנט הפילוסוף תאר כיצד למעשה אין לנו כבני אדם יכולת לפגוש את הממשות באופן בלתי אמצעי, את ״העולם לכשעצמו״ כפי שהוא קרא לזה.
על פי קאנט תמיד המפגש שלנו עם העולם הממשי יתווך על ידי העולם המנטלי שלנו – הדמיון, הפנטזיות והחלומות שלנו.
אלו ישתנו מדור לדור ולכן גם תפיסת העולם והממשות משתנה לאורך שנות האנושות.
ההבנה הזו מחזירה אותנו לשאלה בראש הפוסט הזה – אז מה החלום שלך?
ממה שתארנו עד כאן ברור שהשאלה הזו היא אינה פשוטה כלל כיוון שלאורך שנות הסוציאליזציה שלנו כאמור לימדו אותנו לדכא את החלימה והדמיון שלנו ולחיות את החלום הכללי כלומר את המציאות החברתית הנתונה לנו.
אז מה הקשר בין היכולת לחלום מחדש את החלום שלנו ובין פסיכותרפיה?
מסתבר שההדחקה והדיכוי של יכולת החלימה והדמיון הספונטניים שלנו לא רק שפוגעים ביכולת היצירתיות ותחושת החופש והאותנטיות שלנו.
ההדחקה הזו מתקשרת לסימפטומים של דכאון, ואפילו חרדה.
זאת כיוון שבאופן כללי חרדה למשל היא חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו בעולם בעקבות הפגיעות וההזדקקות המובנים בתוכנו.
כאשר העצמיות שלנו חזקה ונוכחת, עצמיות שבנויה מחומרים של דמיון, חלימה ויצירתיות, הרי שאנחנו יכולים לעמוד מול החרדה הטבעית ששוכנת בתוכנו ולהתגבר עליה.
ואולם כאשר העצמיות שלנו מדוכאת וניזונה מחלומות מאובקים של אחרים, הרי שאז יכולת העמידה שלנו מול חרדת היום יום נחלשת והחרדה הזו מציפה אותנו.
השאלה לכן – מה החלום שלך באמת – היא שאלה שחשוב לשאול את עצמנו יום יום כרפואה מונעת אל מול כוחות הדכאון והחרדה שנמצאים סביבנו כל הזמן.
היכולת להבחין בין החלום שלנו לגבי צורת חיינו לבין חלומות של אחרים לגבי חיינו – יהיה זה חלומם של הורינו, סבינו, מדינתנו, דתנו, ילדנו וכו – ההבחנה הזו היא שתקבע אם נוכל לבחור את צורת החיים שלנו באופן אמיתי ואותנטי או שפשוט נחייה חיים של אנשים אחרים.
