אז למה האהבה כואבת כל כך?

אפשר לדמות את האהבה לשריר הלב שלנו.

כאשר ברקע הראשוני שלנו יש חוויות כאב, דחיה, פחד או אכזבה סביב ההזדקקות שלנו לאהבה, הרי שהתגובה ההגנתית הראשונית ביותר שלנו היא כיווץ של השריר, וכפי שאומר הביטוי " לעשות שריר מול העולם".

כיווץ שריר הרגישות והפגיעות של הלב שלנו מתגמל אותנו ברמה המיידית כיוון שהוא מפסיק באופן מהיר וחד את הכאב, כאב האכזבה והפחד מאובדן של אהבה.
[show_more more="קרא עוד…" less="" align="right"]

עם זאת המחיר של כיווץ מתמיד של השריר הזה גורם לכך שגם אם אנחנו באמת רוצים לפתוח את הלב ולתת לכמיהה וההזדקקות שלנו לאהבה להתבטא החוצה, אנחנו כבולים על ידי כיווץ השריר הזה שהתחיל אז מזמן ויכולים רק להרגיש איך האהבה חולפת לידנו בלי יכולת אמיתית לגעת בה.

המשמעות של פתיחת כיווץ שריר הלב היא המסה של כל אותם רגשות מוקפאים וכואבים שבגללם מלכתחילה התכווץ שריר הלב שלנו.

המוכנות על כן לאפשר לעצמנו לשוב ולאהוב, גם את עצמנו, כרוכה במוכנות שלנו להפשיר רגשות עתיקים של כאב ופחד מחוויות מוקדמות יותר שחווינו סביב אהבה והחמצה שלה.

ההתעקשות לכאוב מחדש  בתוך תהליך טיפולי היא אינה "מזוכיסטית" או מיותרת כמו שגישות 'אינסטנט' למינהם גורסות היום. המוכנות לכאוב היא המפתח לגעת מחדש בלב וביכולות שלו להרפות, להתרחב ולהכניס לתוכו מושא אהבה חדש.

במובן מסויים אפשר לומר שהפסיכותרפיה הקיומית היא הזמנה לתרגל להרפות מחדש את שריר לב האהבה שלנו ולתת מקום לכל מה שעולה בהמסה הזו, של מה שקפא בנו עם השנים.
​[/show_more]