מאמרים
הפסיכולוגיה הטרנס-פרסונלית של יונג
מאת אסף לב M.A
קארל גוסטב יונג פעל במחצית הראשונה של המאה שעברה והיה תלמידו הקרוב ביותר של פרויד ויחד יסדו את הפסיכואנליזה.
שניהם עבדו על הבנת מושג הלא מודע של נפש האדם והדרכים להגיע לשורשיו כדי להביא הקלה למצוקתם של המטופלים שפנו אליהם.
חשוב לציין ששניהם פעלו בתקופה שבה החשיבה המדעית והראציונליזם היו ההבטחה הגדולה של האנושות לעולם טוב יותר ,וכל החשיבה הרוחנית יוחסה לדת הנוצרית שהכזיבה והוגדרה על ידי פרויד ותקופתו כ"אשליה ילדותית שיש להתפכח ממנה אל הראציונליות".
באותה תקופה החל יונג לחוות הן בחייו האישיים והן בקליניקה עם מטופלים מימד נוסף של מציאות, מימד שלא יכול היה להיות מוסבר על ידי הניתוח הראציונלי המדעי וההגיוני של היום יום.
יונג החל לחקור את החוויות הללו ,תמונות שעלו בדמיונו ,דמויות שהופיעו בחלומותיו ודיאלוגים שעלו מתוך יצירות אמנות שיצר.
הוא גילה כי רבים מהדימויים והסימבולים שהופיעו בחלומות ובחזיונות דמיונו הופיעו בצורות שונות במיתוסים וספורים שהגיעו מתקופות קדומות של ההיסטוריה האנושית.
לאט לאט נחשף בפניו מושג שהפך לאבן דרך בתרבות של האמנות והחברה – מושג הלא מודע הקולקטיבי.
בניגוד לתורה שפיתח עם פרויד שחקרה את המימד האישי,הפרסונלי של האדם והסבירה את כל קיומו התפתחותו ואישיותו של האדם על פי התנסויותיו האישיות בינקות ובילדות שיצרו את הלא מודע האישי שלו הרי שהתורה שהחל יונג לפתח התיחסה לאדם כישות שמחוברת בבסיסה למרכז מודעות גדול יותר מחייה האישיים והתנסויותיה האישיות – הלא מודע הקולקטיבי.
פרויד ,כלוא בסד הראציונליזם והמדע ,לא יכול היה לקבל את התורה החדשה של יונג. המימד הרוחני הרתיע אותו שכן הוא חשש לאבד את האחיזה המדעית שאליה התיימר בתורת הפסיכואנליזה שפיתח. הוא סירב לקבל את העובדה שנפש האדם מורכבת מיותר מסך החוויות שהצטברו אצלו מרגע לידתו.
בעקבות זאת נוצר הקרע הגדול ביותר מאז נוצרה הפסיכואנלזיה – פרויד ויונג הלכו לדרכים נפרדות.
מאז הפרידה הרחיב יונג את הלמידה והחקירה שלו בדבר מצבי הנפש הטרנס פרסונלים ויסודותיו העמוקים של נפש האדם. יונג נסע לשם כך למדינות המזרח הרחוק ודרום אמריקה וניהל דיאלוגים עמוקים ומשמעותיים עם הבודהיזם והשמאניזם האנדיאני.
יונג היה בין החלוצים שייסדו את הדיאלוג הזה, שהיום הפך לחלק מהתרבות במערב ועל כן רבים רואים בו מאבות הניו אייג'.
תרומתו החשובה של יונג לפסיכולוגיה היא הרחבת המודעות לכך שנפש האדם אינה רק מערכת מכנית של דחפים ואיסורים שהתעצבה בשנות ינקותו. תרומה נוספת של יונג היא ההכרה כי אי אפשר לעסוק בנפש האדם ומצוקותיו בהתעלם מרוחו ומרכז מודעותו הרחב שיש שיקראו לה הנשמה, הרוח או העצמי.
ניתן לאמר שאם פרויד טען שהשפה בה מדברת הנפש היא שפת הפיזיקה והמתמטיקה וכי יש להבין אותה באופן אנליטי –ניתוחי, הרי שיוג טען שהנפש האנושית קרובה הרבה יותר לשפת השירה וכך גם יש להקשיב לה בעת הטיפול.
יונג שילב בעבודתו עם מטופלים גם עשיה חוויתית אמנותית בטכניקה ייחודית שפיתח ושאותה כינה דמיון פעיל. בכך הניח את היסודות לתחום הטיפול בעזרת אמנויות.
בעבודתי הטיפולית בפסיכודרמה אני משלב עבודה מתחום הדמיון הפעיל היונגאיני ודרך פענוח של חלומות וחומרים נוספים שעולים מהלא מודע בטיפול אנו נוגעים גם במימד הטרנספרסונלי, ובחיבור של האדם אל מרכז הלא מודע הקולקטיבי, מרכז רוחו ונשמתו.